הדחת עבד אינה רק הדחה פוליטית، זו הדרה אידיאולוגית

כנראה שבישראל של שנת 2025 כבר אין סבלנות לדעות שלא הולכות לפי ההגמוניה השולטת, ובמיוחד הקולות המתנגדים למלחמה. בקונסטלציה הפוליטית החדשה, מי שמביע עמדה מוסרית או אמפתיה לסבל המתמשך של יותר משני מיליון פלסטינים ברצועת עזה, ראוי להדחה מיידית. צורות ההדחה משתנות ותלויות בהיותך חבר כנסת, חבר מועצה, או אזרח רגיל, אך מאמצי וניסיונות ההשתקה וההדרה עלו מדרגה, ומופעלים כעת ביתר שאת, אפילו אם זה רק בגלל ציוץ או פוסט שבו הבעת את דעתך ברשתות החברתיות.

כאשר סאלי עבד קיבלה הודעה רשמית על הדחתה מהקואליציה העירונית בעיר חיפה, היא לא הופתעה. לדבריה, "ציפיתי שזה יקרה – אפילו ציפיתי שזה יגיע בצורה הזו, בלי שיחה, בלי דיאלוג, בלי דיון. רק מכתב. זה מאכזב, אפילו אם זה לא היה מפתיע".

איך את מסכמת את תקופתך כחברת מועצה עד לרגע ההדחה? האם כבר אז הרגשת גילויי גזענות מצד ראש העיר או חברי מועצה – עוד לפני ההתבטאויות שלך בנוגע לעזה?

מהרגע הראשון הבנתי שאני נכנסת למערכת נוקשה ולא שוויונית — לא רק בגלל שאני אישה או צעירה, אלא בעיקר כי אני אישה פלסטינית שמובילה יוזמה פוליטית עצמאית. לא היה לי ניסיון קודם בעבודת עירייה, והייתי צריכה ללמוד הכול תוך כדי תנועה — איך מתקבלות החלטות, איך פועלות הוועדות, מה מותר ומה אסור להגיד. מהר מאוד נחשפתי לתרבות פוליטית גברית, היררכית ולא תמיד דמוקרטית. פעמים רבות הגיבו אליי בזלזול או בניסיון לבטל, ולפעמים גם בגזענות בוטה, גם אם לא תמיד במילים מפורשות.

האם צפית שהאירועים יתגלגלו עד כדי פתיחה בהליך הדחה? האם הופתעת מהעוצמה ומהמהירות של התגובה?

ממש לא הופתעתי. היה לי ברור שהכוחות שמולנו רוצים בשתיקה מוחלטת, בציות, ביישור קו. מהרגע שהעזתי להשמיע קול עצמאי – בין אם בנוגע לעזה או בנוגע להתנגדותי לפרויקטים סביבתיים מסוכנים – התחיל לחץ קבוע להשתיק אותי. לא הייתה הפתעה – אלא רק עצב על כך שזו המציאות שחוזרת על עצמה: כל קול ביקורתי פלסטיני מודר מהר מאוד החוצה

 להשפיע מבפנים

לדברי עבד, הכניסה לקואליציה לא נעשתה מתוך הסכמה מלאה עם המדיניות העירונית, אלא מתוך החלטה אסטרטגית לנסות להשפיע מבפנים. "ידענו שזו לא התאמה מלאה, אבל הייתה לנו מטרה ברורה: לדרוש הכרה בלגיטימיות שלנו – של הציבור הערבי הפלסטיני בחיפה – של העמדות שלנו נגד המלחמה, של הדרישה לשקיפות ולהשתתפות תושבים בוועדות".

תוכלי לפרט מה בדיוק קרה? מה היו ההתבטאויות שעוררו את הסערה, ומה הנימוקים הרשמיים שניתנו להדחתך?

מההתחלה, עוד לפני פרשת ההדחה, הוגשו נגדי תלונות — על העמדות שלי כלפי עזה, על התנגדותי לקזינו או לתוכנית לינקולן. שוב ושוב נאמר לי: "אסור לך לדבר ככה", ואני עניתי: "אסור לי לשתוק".
העימותים לא היו רק פוליטיים, אלא גם אידיאולוגיים. כחברה בוועדות כמו תכנון ובנייה, הרגשתי שמצפים ממני להצביע לפי הקו של ראש העיר או יו"ר הוועדה. אבל אני לא הגעתי לשם כדי ליישר קו – הגעתי כדי לייצג את הציבור, במיוחד את הקבוצות המאורגנות שנאבקות בפרויקטים עם השפעות סביבתיות שליליות. היה ברור שאני לא 'חיילת של הקואליציה' – ושם התחיל הקרע.

מי שמדבר על רצח עם מקבל במה. מי שמתנגד, מושתק

כאמור אחת האמירות המרכזיות של עבד בהתייחסותה להדחתה מתחברת להקשר הפוליטי הרחב, במיוחד על רקע המלחמה בעזה. 

יש מי שטוענים כי תפקיד נבחרי הציבור ברשויות המקומיות הוא להתמקד בנושאים מוניציפליים בלבד – תשתיות, חינוך, רווחה – ולא לעסוק בפוליטיקה או בנושאים כמו המלחמה בעזה. כיצד את מתייחסת לטענה הזו?

אני לא חיה בלוקסמבורג — אני חיה בחיפה, עיר שהיא חלק מהמרחב הפוליטי הישראלי, עיר שיש בה קהילה ערבית-פלסטינית שחיה תחת הדרה, דיכוי ורדיפה. מה שקורה בעזה נוגע לנו – לא רק פוליטית, אלא גם ברמה האישית והמשפחתית. אלה הקרובים שלנו, אלה המשפחות שלנו.

יש סטנדרט כפול — מי שתומך במלחמה, בגירוש, באפרטהייד – מקבל מיקרופון ובמה. אבל ברגע שאנחנו מדברות על סבל, על מלחמה, על צורך בשותפות אמיתית – משתיקים אותנו.
אני אומרת בבירור: יש לנו לא רק זכות לדבר, אלא גם אחריות מוסרית והיסטורית להביע את דעתנו. אנחנו מחויבים לדבר על הכאב והלגיטימיות שלנו כדי לבנות מחדש את המשמעות של שותפות, דמוקרטיה וייצוג. כיום, הדמוקרטיה העירונית אינה מייצגת את הציבור, אלא מעניקה כוח לקבוצות המאורגנות והחזקות. הציבור המוחלש נותר מחוץ למעגל ההשפעה.

ייצוג תושבי חיפה 

האם, לראייתך, לתושבים הערבים בחיפה יש כיום ייצוג פוליטי הולם ומשפיע בעירייה?

לצערי, אין ייצוג אמיתי לערבים בעירייה. הדמוקרטיה המקומית, כמו זו הארצית, כבר לא משרתת את הציבור הרחב אלא את הקבוצות המאורגנות והחזקות. גם המספרים מדברים בעד עצמם – כדי להיכנס למועצה מספיקים כ־3,250 קולות, וזה רחוק מלשקף ייצוג הולם. בנוסף, הסמכויות של חברי מועצה הן מוגבלות מאוד, והם עושים את תפקידם בהתנדבות, כך שהיכולת להשפיע באמת קטנה.בהיעדר ועדי שכונות פעילים, ועדי הורים חזקים, או קבוצות מאורגנות למאבק בנושאים מהותיים. המחסור בוועדים מייצגים מחליש את סיכויי הקבוצה להפוך לחלק פעיל בתהליך קבלת ההחלטות, או להשפיע על חלוקת המשאבים. לכן, החולשה בייצוג אינה קשורה רק לנבחרים, אלא בעיקר לחולשה בארגון הקהילתי. 

יתרה מזאת, סמכויות חברי המועצה העירונית מוגבלות. למרות שהם נהנים מסמכויות משמעותיות, התפקיד שלהם מוגבל במידה רבה. חברי המועצות העירוניות ממלאים את תפקידם בהתנדבות, ולכן הם נאלצים להתפרנס ממקצועות אחרים. אי לכך, הזמן והאנרגיה שחברי המועצה יכולים להקדיש למילוי תפקידם הם מוגבלים עד מאד. 

לדעתך, האם הנהלת העיר הנוכחית מיישרת קו עם הממשלה הימנית בניסיון לרַצות אותה – גם במחיר התעלמות מרצון ובצרכים של תושביה הערבים?

לצערי, כן. אני חושבת שראש העיר מתקרבת לימין הקיצוני כדי לנסות לגייס תקציבים ולבנות לעצמה בסיס כוח פוליטי. הציבור הערבי מקבל שאריות – מגרש פה, מתנ"ס שם – אבל כשזה מגיע לשינויים עמוקים בחינוך, בתרבות, בתכנון – אין לזה מקום.

עכשיו זה נהיה ברור מתמיד. אני לא מתכוונת לוותר – אנחנו נמשיך לבנות תנועה דמוקרטית־עממית רחבה, שורשית, שמייצגת באמת את הציבור ולא רק מדברת בשמו. אנחנו עוד נחזור – חזקים יותר.

לאחר מה שקרה – האם את שוקלת להתמודד שוב בעתיד? האם הדחתך חיזקה אצלך את התחושה שהמאבק הפוליטי חשוב יותר מתמיד?

למרות ההדחה, אני לא מתכוונת להיעלם מהזירה הציבורית. להפך – אני רואה בזה הזדמנות. לא נקלענו למבוי סתום שלא צפינו. נמשיך כאופוזיציה – אופוזיציה לוחמת שמכירה את המערכת, נשארת מחוברת לציבור, ולומדת כל הזמן איך לחזק את עצמה. נמשיך לפתח את התנועה הדמוקרטית־עממית בעיר, כי רוב החיפאים נמצאים בשטח – לא בלשכות העירייה. נמשיך מהאופוזיציה – חזקים יותר.

מג'ד דניאל:  עיתונאי ומגיש תוכניות טלוויזיה