ממשלת הישרדות על זמן שאול

אמנם המערכה מול איראן הסתיימה, אך הדיה הפוליטיים מוסיפים להרעיד את הזירה הישראלית. נדמה כי החיים הפוליטיים נכנסו להקפאה עמוקה מאז פרוץ המלחמה. הכנסת פועלת במתכונת חירום: סדר היום נמחק, הדיונים צונזרו, והאופוזיציה מתיישרת כאילו נבלעה תחת דגל ה־"אחדות לאומית". אך מאחורי מסך האחידות הדק הזה מסתתרת מציאות אחרת: סתימת פיות, רמיסת ויכוחים לגיטימיים, והשתקת כל ביטוי של התנגדות. לא אחדות, אלא אחידות בכפייה.

בזמן שהכנסת משביתה את עבודתה בטענה שישראל במצב חירום בטחוני, היא דווקא מצאה זמן ומרץ לקיים דיון בהליך ההדחה של ח"כ איימן עודה – הליך שאינו קשור כלל לעימות מול איראן. אם נביט לעומק, אולי דווקא נמצא קשר שכזה: זוהי חזית נוספת במלחמה הפוליטית נגד הקול הערבי בכנסת, וניסיון שקוף לדיכוי כוח ההצבעה של האזרחים הערבים לקראת מערכת הבחירות הקרבה. לא ביטחון המדינה כאן על הפרק, אלא טיהור הזירה הפוליטית מקולות שאינם מצטרפים למקהלת ההסכמה.

לאחר שהממשלה יזמה דחיית ההצעה לפיזור הכנסת על רקע משבר חוק הגיוס, פתיחת הלחימה מול איראן משמשת תירוץ מושלם לדחיית כל ויכוח פוליטי. כל סיעות האופוזיציה – מלבד הסיעות הערביות – משכו את הצעות האי-אמון שהן הגישו. יתרה מכך, ההצעה של הסיעות הערביות נומקה מעל דוכן הכנסת אך נדחתה ברוב ברור: מרבית חברי האופוזיציה – למעט חברי הכנסת ממפלגת הדמוקרטים – הצביעו נגד ההצעה ועמדו לצד הקואליציה.

הכנסת לא התפזרה, אך החברה הישראלית ממשיכה להתפורר. ממשלת נתניהו הצליחה לקנות לעצמה עוד קצת זמן באמתלת כותרות חלולות בנוסח "אחדות לאומית". הממשלה לא נתנה שום תשובה ממשית: לא על מחדלי השבעה באוקטובר, לא על החטופים, לא על מחיר הדמים בעזה, ובוודאי לא על השאלה הבוערת מכולן: האם האזרחים הערבים עדיין נספרים כחלק מהמדינה הזו, או שמדובר כבר באזרחות מדומיינת בלבד?

אחרי חודשים של הפצצות בלתי פוסקות, רעב ממוסד, חורבן מוחלט בעזה, וכעת גם עימות ישיר עם איראן, ישראל חוזרת להשתמש במילות הקוד הקבועות: "חירום לאומי", "ממשלת משרתים", ו־"אחדות ישראלית". יחד עם זאת, האזרחים הערבים אינם נכללים באחדות הזו. הם לא נספרים, ונוכחותם מוצגת כטעות היסטורית שטרם תוקנה.

שוב חוזר הניגון: שותפות פוליטית עם נציגים ערבים ממוסגרת כאיום ביטחוני. השרים, הפרשנים והפוליטיקאים מדקלמים את אותה מנטרה עייפה: "בלי תומכי טרור". כאילו עצם קיומו של חבר כנסת פלסטיני, או עצם קיומו של אזרח ערבי בזירה הפוליטית, הוא סכנה ממשית שיש לסלק. השותפות האזרחית מוחרמת, ההשתתפות הפוליטית מוקעת, והנאמנות נבחנת לפי מוצא. רע"ם, שאך לא מזמן הייתה שותפה לגיטימית בקואליציה, הודרה כליל מהשיח הפוליטי. ניסיונות ההדחה של עופר כסיף, איימן עודה, ואימאן יאסין אלח'טיב לא נבעו מהסתה או מעבירה פלילית, אלא בגלל שהעזו להביע עמדה עצמאית, להישיר מבט אל המציאות, ולקרוא לה בשמה. ועדת האתיקה של הכנסת משמשת בימים אלה כסוכנת של משטר ההסכמה היהודי-ציוני: מי שחרג מקווי המתאר של הקונצנזוס, סומן כיעד להקצאה.

כך נראית דמוקרטיה כשהיא מתחילה לפחד מעצמה, כשהיא לא סובלת קול אחר, אלא רואה בו בגידה.

אבל זו לא רק הכנסת, זה הציבור. הלך הרוח הפוליטי משקף אמת עמוקה ובוערת: עבור חלקים נרחבים בחברה היהודית בישראל, אזרחי המדינה הערבים אינם חלק מן השלם. הם "בעיה", "אתגר", "סכנה", ולא "בני ברית". וגם במרכז-שמאל המתון שמבקש להצטייר כ־"שפוי", אין כמעט אף קול שיקום לומר בפה מלא: כן, אנחנו רוצים וזקוקים לשותפות אזרחית מלאה עם האזרחים הערבים. הרוב מעדיף להדיר, לגמגם, ולהתפתל בשם "האחריות".

אולם, גם בתוך המציאות המדירה הזאת, יש מי שמבקשים לפרוץ את המעגל. יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, מהבודדים מבין ראשי מפלגות האופוזציה בכנסת שמנהלים דיאלוג ישיר וגלוי עם הנהגות ערביות, מנסה בזהירות ובצעדים קטנים לשבור את קיר הזכוכית. לא מתוך אהבה גדולה או חזון דו-לאומי, אלא כי הוא מבין אמת פשוטה: ללא שותפות פוליטית מלאה עם האזרחים הערבים, שום תיקון לא יתרחש כאן. לא צדק חברתי, לא שינוי שלטוני, ולא פיוס אזרחי.

הציבור הערבי בישראל מחזיק בכוח אמיתי, ממשי, ואלקטורלי שיכול להכריע את הכף. אבל הכוח הזה נחלש בכל מערכת בחירות מחדש. שיעור ההצבעה יורד, תחושת הייאוש עולה, והתוצאה בשטח היא ברורה: נתניהו, בן גביר ושותפיהם ממשיכים למשול.

אם נמשיך לשבת בצד, לשתוק, ולהסכים להיות תוספת שולית שלא סופרים אותה, הם ימשיכו להכתיב את המציאות. אבל אם נרים את הראש, נדרוש ייצוג שאינו מתנצל, ניאבק על המקום שלנו – לא כסקטור, אלא כמרכיב מרכזי במדינה – אפשר יהיה להתחיל לשנות.

המאבק על דמוקרטיה, חופש, ושוויון איננו מאבק יהודי בלבד. הוא גם מאבק פלסטיני ואזרחי. הוא המאבק שלנו. השאלה איננה אם נוזמן ל־"בית משותף", אלא אם ניכנס אליו בדלת הראשית ונדרוש להיות בין מתכנניו.