ההאשמה בבגידה ומה אפשר לעשות איתה: ארבע הברירות של הפלסטינים אזרחי ישראל

הם מואשמים בבגידה מעצם קיומם בתוך המדינה שבנויה על פשעים נגד עמם. האם אפשר להיפטר מן האשמה?

מעטים הדברים שפוצעים פלסטיני אזרח ישראל כמו ההאשמה בבגידה. זו אינה דיבה חולפת או קללה רגעית, אלא אצבע שמכוונת ישר למקום הרגיש מכולם: החיים בדיסוננס תודעתי מתמשך. מצד אחד, החברה והמדינה היהודית־ישראלית מתייחסות אל האזרח הפלסטיני כאל סובייקט חשוד, כזה שנאמנותו מוטלת תמיד בספק. מצד שני, מן המרחב הפלסטיני שמחוץ לגבולות המדינה, בקרב אלה שגורשו או ברחו ב־1948, מופנית כלפיו האשמה קשה לא פחות: מבחינתם, עצם ההתאזרחות והחיים במדינה שמיסודה מושתת על פשעים היסטוריים, על גירוש התושבים הילידים ועל המשך הדיכוי של בני עמם הפלסטיני, הם מעשה של בגידה.

לייחודיות של ההאשמה הזו יש סיבה פשוטה וכואבת: אין עליה תשובה אמיתית. החיים בתוך מסגרת פוליטית שמושתתת על עוול היסטורי אינם מאפשרים חפות מוסרית מלאה. כל ניסיון להכחיש את ההאשמה נשמע חלול; כל ניסיון להצטדק נותר פגום. הפלסטיני אזרח ישראל נדרש שוב ושוב להסביר, להצדיק ולהוכיח, מבלי שתהיה לו אפשרות אמיתית להיחלץ מן הסתירה שבתוכה הוא חי.

אל מול המצב הזה מתגבשות כמה תגובות מוכרות:

האחת היא נרמול והכחשה: אימוץ שפה של אזרחות, מקצועיות ותפקוד, של השתלבות בתוך השגרה והחיים האזרחיים. זהו שיח הקורא “להרגיע”, “לנהל חרדה”, “להמשיך לתפקד”. לעיתים הוא מתבטא גם בשיח טיפולי או אקדמי שמסייע לשרוד את היומיום, אך בו בזמן עלול להפוך את העוול והפצע שבבסיס הקיום לשגרה נסבלת, שאין עוד צורך לשאול שאלות מוסריות קשות אודותיה.

תגובה שנייה היא שקיעה מלנכולית: הפנמה עמוקה של ההאשמות עד כדי אובדן אופק מוסרי. במישור החברתי, דפוס זה מתבטא, בין השאר,  בהתפשטות האלימות והפשיעה בתוך החברה הפלסטינית בתחומי 48'. אי אפשר להבין תופעה זו רק במונחים של עוני, הזנחה או כשלי אכיפה. מדובר באלימות שנולדת בתוך מציאות של חיים מתמשכים תחת חשד, דה־לגיטימציה והיעדר אופק פוליטי. כאשר האשמת הבגידה מופנמת ואינה מוצאת לה מוצא בעיבוד, באבל או במחאה אפקטיבית, היא עלולה להתהפך לאלימות המופנית פנימה. החברה כולה משלמת את המחיר: שחיקה של אמון, התרופפות גבולות מוסריים ואובדן תחושת ערך החיים. האלימות כאן אינה רק בעיה פלילית, אלא סימפטום של קריסה חברתית עמוקה, שבה החוק חדל להיתפס כהגנה והמצפון חדל לשמש עוגן.

תגובה שלישית היא הזדהות מלאה עם ההגמוניה היהודית־ישראלית, לעיתים עד מחיקה של השורש הפלסטיני. דמויות ציבוריות כמו לוסי אהריש ואיבתיסאם מראענה משמשות דוגמה לדפוס זה (לא מתוך התייחסות לחייהן הפרטיים, אלא על סמך אופן הצגתן העצמית והתבטאויותיהן הפומביות).

מראענה, שבעבר הציגה את עצמה  כחלק מ”השמאל מרכז ציוני” ואף נבחרה לכנסת מטעם מפלגת העבודה, עושה שימוש עקבי בלשון של הזדהות עם הסובייקט הישראלי־יהודי גם בהקשרים של אלימות צבאית. כך, למשל, בפוסט שפרסמה בעמוד הפייסבוק שלה ביום 11.12.2025 כתבה: “זאהר שאמייה, ילד ועוד איזה ילד. אתמול הוא נורה למוות על ידינו ואז טנק עלה עליו.” הבחירה בלשון “על ידינו” אינה ניסוח אגבי, אלא עמדה שיחנית: אימוץ נקודת המבט הקולקטיבית של הכוח הפועל, גם כאשר מדובר בפגיעה קטלנית בילד פלסטיני.

אהריש, מצדה, מזוהה בשיח הציבורי עם השתלבות מלאה במרחב התרבותי־העברי, כולל תמיכה בצבא. שתיהן מוצגות לא אחת כמודלים של “נורמליזציה”, “השתלבות” ו”גשר בין עולמות”. אולם גם כאן מדובר בפתרון מדומה: החשד אינו נעלם אלא הופך מותנה, תלוי נאמנות מילולית וסימבולית;, כאשר במקביל נוצר ניתוק עמוק מן הזיכרון, מן ההיסטוריה ומן הפצע הקולקטיבי הפלסטיני.

מול כל אלה קיימת אפשרות רביעית, קשה יותר אך אולי היחידה שיש בה יושרה: להחזיק את הסתירה עצמה. עמדה שאינה מכחישה את ההאשמה אך גם אינה מתמסרת לה. עמדה זו נוסחה בחדות על ידי אמיל חביבי ז”ל, כאשר אמר שאין לו מה לענות להאשמות הבגידה המופנות אליו, בעיקר מצד פלסטינים והעולם הערבי. זו אינה שתיקה של כניעה, אלא הכרה בכך שאין תשובה מוסרית מספקת לחיים בתוך עוול מבני.

לא במקרה ביקש חביבי שעל קברו ייכתב: “נשאר בחיפה”. זה אינו רק תיאור ביוגרפי, אלא עמדה אתית ופוליטית  ותשובה שאין בה הצטדקות ואין בה הכחשה, אלא עמידה גלויה בתוך הסתירה.

החזקת הסתירה אינה פסיביות. היא סירוב להפוך את העוול לנורמלי ואת האשמה לגורל. היא מאפשרת לשמור על שיפוט, מצפון ואחריות, גם בלי הבטחה של הכרה, שייכות או פתרון. זו אתיקה שאינה מבטיחה גאולה, אך מסרבת לוותר על האנושי.

בתוך מציאות פוליטית בלתי־מוסרית מיסודה, ייתכן שזו בדיוק נקודת האחיזה היחידה שנותרה.