החברה הערבית לא נירמלה את האלימות – התקשורת עושה זאת: האלימות הגואה בחברה מוצגת כתופעה תרבותית, אך היא תוצאה של הפקרה מכוונת

שנת 2026 רק התחילה, וכבר נרצחו בה  17  אנשים מהחברה הערבית.את 2025 סיימנו עם למעלה מ־250  נרצחים ונרצחות. לאורך העשור האחרון המספרים המשיכו לעלות בעוד כמות הפיענוחים ירדה וכך גם הפעילות נגד עבריינים. 

 מול המספרים המחרידים האלה, בשיח התקשורתי בישראל חוזרת הטענה שהחברה הערבית נירמלה את הפשיעה והאלימות. זה לא תמיד נאמר כהאשמה ישירה, אלא כהנחת מוצא שקטה: אם אין תגובה ציבורית, אין התנגדות מאורגנת, אין מאבק אזרחי נראה לעין, כנראה שהאלימות התנרמלה ואנשים חיים איתה בשלום. אלא שהטענה הזו נשענת פחות על המציאות בשטח, ויותר על אופן הסיקור שלה.

בעשור האחרון קמו עשרות יוזמות אזרחיות בחברה הערבית — קבוצות הורים, הנהגת נשים, מאבקים קהילתיים, ליווי משפחות נפגעות, ותנועות מקומיות נגד אלימות. אך רובן כמעט ואינן זוכות לסיקור תקשורתי. כדי שרצח בחברה הערבית יהפוך בכלל לידיעה חדשותית נדרש מאמץ יזום מצד פעילים ומשפחות; לעיתים קרובות, אם אין כתב או עורכת ערבים במערכת – הרצח כלל לא מסוקר. גם אם יש סיקור, הוא לרוב יבש, טכני, נטול הקשר אנושי, וללא אזכור של מאבק או התנגדות אזרחית.

כך נוצר דימוי של שתיקה — לא משום שאין קול מחאה וזעקה, אלא כי התקשורת נמנעת מלהדהד אותו.

מה שהתקשורת מכנה נירמול אינו אלא תהליך כפוי של הסתגלות למציאות בלתי־נסבלת: חיים תחת אלימות מתמשכת, היעדר הגנה, והפקרה מדינתית שיטתית. חברה לא מנרמלת אלימות כשהיא חיה בתוכה; היא מפתחת מנגנוני הישרדות כדי להמשיך לתפקד.
כאשר ירי הוא יומיומי ורצח מתרחש בסביבת המגורים בתדירות גבוהה, מתהפך מנגנון ההרתעה: לא העבריין נרתע מן החוק, אלא האזרח הנורמטיבי נרתע מן המרחב הציבורי. 

הפילוסוף מישל פוקו טען  שכוח מודרני אינו פועל רק באמצעות ענישה גלויה, אלא גם דרך יצירת תנאים שבהם האוכלוסייה מפקחת על עצמה. האלימות אינה חייבת להיות מופעלת כל העת; די בכך שהיא נוכחת, בלתי צפויה ובלתי מטופלת, כדי לייצר משמוע עצמי. האזרח לומד מתי לא לצאת, מתי לא להתערב, מתי לשתוק – לא משום שהוא חושב שהאלימות היא מצב תקין, אלא משום שאין מי שיגן עליו.

בהמשך לכך, הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן מתאר מצב שבו החריג הופך לשגרה: מצב חירום קבוע שבו החוק קיים, אך אינו מגן. זהו מרחב בוו אזרחים חיים בתוך עמימות מתמשכת: לא מחוץ לחוק, אך גם לא תחת הגנתו. במצב כזה, החיים נמשכים לא משום שהאלימות נורמלית, אלא משום שאין ברירה אחרת.

כך נוצר משטר של משטור דרך הפקרה: המדינה אינה מפעילה אלימות ישירה, אך גם אינה מונעת אלימות; האלימות עצמה הופכת למנגנון מצמצם תנועה, קול ופעולה אזרחית. זה אינו תהליך של נירמול, אלא של הישרדות תחת איום מתמיד.

קהות חושים כדי לשרוד

אחת ההחמצות המרכזיות בשיח על האלימות בחברה הערבית היא הבלבול בין סיבה לתוצאה. האלימות אינה ביטוי לערכים חברתיים או ל״תרבות״, אלא לתנאים מבניים שמגבילים באופן שיטתי אפשרויות חיים. כאשר קהילה שלמה נחסמת מגישה לביטחון אישי, משוויון באכיפה, מהזדמנויות כלכליות ומתחושת עתיד – היא נדחקת למצבי קצה. לא מתוך בחירה, אלא מתוך היעדר אלטרנטיבה ממשית.

במציאות כזו, מה שנראה מבחוץ כהשלמה או אדישות הוא למעשה סימפטום של קריסת הסדר החברתי. הכללים שהמדינה אמורה להבטיח – הגנה, צדק, חוק – ממשיכים להתקיים על הנייר, אך אינם מתורגמים לחוויית חיים מוגנת. זה אינו כשל מוסרי של החברה הערבית, אלא כשל מבני עמוק, שבו אזרחים נדרשים לשרוד בתוך מערכת שאינה ממלאת את חובתה הבסיסית כלפיהם.

העובדה שאין הפגנות המוניות מדי שבוע או זעקה ציבורית רציפה, מוצגת כהוכחה ל״התרגלות״.
אבל שתיקה אינה אדישות. לעיתים היא עייפות. לעיתים היא פחד. לעיתים היא טראומה.

חברה שחיה תחת איום מתמשך מפתחת קהות רגשית לא כי היא מקבלת את האלימות כלגיטימית, אלא כי אחרת אי אפשר לשרוד. הורים ממשיכים לשלוח ילדים לבית הספר. נשים ממשיכות לנהל חיי יום־יום. קהילות ממשיכות להתקיים – לא מתוך קבלה של המצב, אלא למרות הייאוש והפחד. 

לטענה על “נורמליזציה” של הפשיעה והאלימות יש תפקיד פוליטי ברור: להסיר אחריות. כאשר האלימות מוצגת כעניין תרבותי  אין צורך במדיניות. כאשר היא מוגדרת כבעיה פנימית אין צורך בשינוי מבני. כאשר נטען שהחברה “השלימה” עם המצב, המדינה פטורה מהגנה, מאכיפה ומהשקעה.

תקשורת המיינסטרים, אם כן, במקום להצביע על ההפקרה המבנית והמכוונת, מאמצת נראטיב נוח למקבלי החלטות, המאפשר להמשיך באותה מדיניות כושלת תוך האשמת הקורבן. 

העובדות הן  שהחברה הערבית אינה שותקת ואינה משלימה, אלא נאבקת: דרך יוזמות אזרחיות, הנהגת נשים, קבוצות הורים, ליווי משפחות נפגעות, ופעילים מקומיים שפועלים לעיתים לבד ונגד הזרם — כמעט תמיד ללא גב תקשורתי או מוסדי.

היעדר סיקור של המאבקים האלה הוא בחירה שיטתית אילו קולות יישמעו ואילו יישארו מחוץ לתודעה הציבורית.

במקום להילחם באלימות, המשטרה מדכאת את המחאה

כאשר בכל זאת קמות יוזמות מאבק אזרחי, אותה משטרה שמתעלמת מעבריינות, מדכאת דווקא את המחאה. כך למשל בליד–לוד, עם העלייה החדה בירי הלילי ובמספר הנרצחים בשנת 2022, קמה יוזמה אזרחית שבועית תחת הקריאה “אני מרגיש בסכנה”. עצרות התקיימו מדי יום ראשון בפארק גנדי, מול תחנת המשטרה, מתוך דרישה פשוטה: הגנה, אכיפה ופענוח.

אלא שהמאבק עצמו הפך במהרה לזירה של פחד. נוכחות משטרתית כבדה, ניידות, פריסת כוחות, עיכובים וחקירות של צעירים בדרכם הביתה– כל אלה הסיטו את המאבק מהשאלה כיצד לדרוש טיפול בפשיעה, לשאלה כיצד מגינים על המשתתפים במחאה מפני המשטרה. הורים החלו לחשוש לשלוח את ילדיהם להפגנות. כך, במקום שהמאבק האזרחי יפעיל לחץ על רשויות האכיפה, הוא נאלץ להתגונן מפניהן.

דפוס דומה נרשם גם בביר אל־מכסור, יישוב קטן בצפון שאיבד באירוע אחד שלושה תושבים נורמטיביים, פועלי יום. המחאה המקומית שפרצה נענתה כמעט מיד באלימות משטרתית, מעצרים ומניעת הפגנות. גם באום אל־פחם, מול פעילות “אל־חראק אל־פחמאווי”, חזר אותו דפוס: מחאה אזרחית נגד פשיעה מטופלת כ“הפרת סדר”, ולא כקריאת מצוקה לגיטימית. זאת, על ידי אותה משטרה שנמנעת מלטפל בסיבה למחאה – הפשיעה והאלימות הגוברות. 

הפער הזה אינו מקרי. הוא משקף היפוך סדרי עדיפויות: אכיפה נמרצת כלפי אזרחים דורשי ביטחון, לצד כישלון מתמשך במאבק בפשיעה עצמה. כאשר הזכות למחות מצטמצמת והביטוי הפוליטי הפלסטיני־אזרחי נתפס כחשוד מלכתחילה, המחאה אינה רק מדוכאת – היא מוסטת. הדיון עובר מזכות לחיים בטוחים לשאלת “לגיטימיות” המחאה, ומרחיק עוד יותר את האפשרות לשינוי.

כך, במקביל להפקרה מול האלימות, מתרחשת גם הפקרה של הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות. חברה שנאבקת על ביטחונה נאלצת להיאבק גם על זכותה להשמיע קול.

התקשורת הערבית הפנימה את הדיכוי

בשנים האחרונות נשמעת גם בתוך התקשורת הערבית — בעיתונות, ברשתות החברתיות ובשיח האינטלקטואלי — הטענה שהאלימות “הפכה לשגרה”, שהחברה “התרגלה”, ושקיימת אדישות מסוכנת. חשוב לומר זאת ביושר: זה אינו רק נראטיב שמופנה כלפי החברה הערבית מבחוץ, אלא גם ביקורת פנימית שחוזרת על עצמה בזירות שונות.

אלא שעצם הופעתה של הביקורת הזו היא עדות למצוקה עמוקה ולמאבק פנימי על המשמעות. כאשר תקשורת פועלת לאורך זמן בתוך מרחב של הפקרה, חוסר השפעה פוליטית והיעדר כתובת מדינתית אמינה היא נוטה לאמץ שפה חריפה ואפילו אכזרית כלפי פנים, מתוך ניסיון לזעזע ולהביא לשינוי מציאות.

כאן נכנסת לתמונה התאוריה של הפנמת דיכוי (Internalized Oppression), שפותחה והוסברה בין היתר על ידי פאולו פריירה. לפי פריירה, קהילות החיות תחת דיכוי מתמשך נוטות לאמץ חלק מן הנרטיבים שמופנים כלפיהן, להפנות את הביקורת בעיקר כלפי עצמן, ולדבר בשפת המדכא – לא מתוך הזדהות, אלא מתוך ייאוש וחיפוש אחר כוח פעולה.

במילים אחרות, כאשר עיתונאי או פרשן ערבי אומר “התרגלנו לאלימות”, לעיתים קרובות אין זו קביעה סוציולוגית אלא זעקה, ניסיון לטלטל חברה שאין לה כלים אפקטיביים להשפיע על מקורות האלימות, ושבה הביקורת כלפי המדינה נראית חסרת תוחלת. הביקורת העצמית הופכת, כך, לאמצעי האחרון שנותר.

אלא שבנקודה הזו טמון גם הסיכון: כאשר הביקורת הפנימית מנותקת מהקשר של מדיניות, נשק, אכיפה והפקרה – היא עלולה, גם בלי כוונה, לשרת את אותו נראטיב חיצוני שמסיר אחריות מהשלטון ומטיל אותה על החברה עצמה.

הפשיעה והאלימות בחברה הערבית אינן תוצר של נורמליזציה תרבותית, אלא של מציאות מתמשכת של הפקרה, אלימות מבנית והיעדר הגנה. השיח על “התרגלות” — בין אם הוא מגיע מהתקשורת הכללית ובין אם מתוך ביקורת פנימית – אינו מסביר את המציאות, אלא לעיתים מסתיר את מקורותיה. הוא מחליף ניתוח פוליטי בהאשמה חברתית, ומסיר אחריות ממי שאמורים להבטיח ביטחון, צדק ושוויון.

המאבק האזרחי הקיים, על כל מגבלותיו, מוכיח שהאלימות אינה מקובלת, ושהחברה הערבית ממשיכה לדרוש חיים בטוחים גם כשהיא נאלצת להיאבק לא רק בפשיעה, אלא גם על עצם הזכות למחות. כל עוד המדינה בוחרת במדיניות של הפקרה, הרחבת זמינות הנשק ואכיפה סלקטיבית – האלימות תימשך, והדיון יישאר מעוות.

צריך לחזור ולזעוק: אין שום דבר נורמלי במציאות שבה ירי הוא חלק משגרת החיים.
אין שום דבר נורמלי בכך שאימהות יודעות לזהות סוגי נשק לפי צליל.
אין שום דבר נורמלי בכך שפחד הופך להרגל.

החברה הערבית לא נרמלה את האלימות – היא נאבקת בה, ולעיתים אף נענשת על עצם המאבק.
ההפקרה שלנו  אינה גורל. היא החלטה פוליטית והחלטות פוליטיות אפשר וצריך לשנות.