הסדרה יאפא: דם שווה יותר מדם

לא זכור לי שבשנים האחרונות אירע מקרה של רצח אדם יהודי כחלק מגל הרציחות הסוחף את החברה הפלסטינית בישראל. ובכל זאת, פלסטינים אזרחי המדינה נרצחים כמעט מדי יום, לעיתים באדישות ציבורית מוחלטת. הסדרה "יאפא" מציגה מקרה כזה, גם אם דרך היפוך חריג של נקודת המבט. הסדרה הופקה ושודרה ב-"כאן – תאגיד השידור הציבורי", ונכתבה ובוימה בידי עלמה גניהר, ליאורה קמינצקי ועמית ליאור. היא משלבת צוות שחקנים יהודים וערבים, בהם אמיר ח'ורי, שאדי מרעי ולואי נופי.

סצנת הפתיחה נפתחת ברצח עדי ענבר, צעירה יהודייה בשנות העשרים לחייה, שנסעה על אופנוע ביפו לצד בן זוגה הערבי, אדהם. בתוך רצף מקרי הרצח בעיר, עדי נרצחת בטעות, ומכאן מתחיל מעגל אלימות שאינו יודע שובע.

הסדרה מציירת את יפו כעיר של אלימות ופשע בלבד, ומתעלמת כמעט לחלוטין מהיותה גם מרחב יפה, תוסס ורב שכבות. מרבית הסצנות מציגות את העיר באור קודר ועגום, ומייצרות אווירה טעונה, רוויית מתח ואימה. מבחינה סמיוטית, הדימויים הללו משקפים את חוסר האמון המובנה בין תושבי העיר לבין המשטרה, ואת תחושת היעדר הביטחון ברחובות.

כבר בסצנת הפתיחה הצופה פוגש את עדי, קורבן הרצח, כשהיא עומדת על במת תיאטרון במסגרת יום המאבק הבין לאומי למניעת אלימות נגד נשים. היא עוטה חיג'אב ומדברת על אלימות ורצח, רגע טעון שמקדים את גורלה ומציב את האלימות כציר מרכזי עוד בטרם העלילה מתפתחת.

אי אפשר להתעלם מממד הזמן בקולנוע. הפרק הרביעי בסדרה מתמקד בהתאבלות על מותה של עדי, בסצנה ארוכה יחסית, שממחישה היטב את ההיררכיה של הדם, את ערכו של הדם היהודי לעומת הדם הערבי, הן בשיקולי ההפקה והן בדמיון הציבורי של המדינה בכלל.

בפרק זה, רצח של צעירה יהודייה, שנרצחה בטעות, הופך בן רגע לנושא המרכזי בשיח הציבורי. נוכחותם האינטנסיבית של שוטרים במדים, הצילום באור יום, והטון הממלכתי שמקיף את האירוע, כולם מייצרים תחושת דחיפות וחשיבות לאומית.

דווקא כאן מתגלה הפרדוקס הסמיוטי במלוא חריפותו: היעדר מוחלט של מראות לוויה או אבל מקבילים לקורבנות הערבים שנרצחו לפני עדי או אחריה זועק לשמים. מותם של הערבים, למשל קורבנות הסכסוך בין משפחת חמאדה למשפחת מנצור, מתרחש בשתיקה סמיוטית וסמנטית, כאילו אינו ראוי לייצוג, לזמן מסך, או לזיכרון.

היעדר סצנת לוויה לקורבן ערבי אינו מקרי, אלא בחירה שמצמצמת מראש את האפשרות לסימפתיה כלפי הערבים, ומותירה אותה שמורה ללווייתה של עדי בלבד. יתרה מכך, במקום להציג אבל ועצב בבית התנחומים של המשפחות הערביות, הסדרה ממסגרת את המרחב הזה כזירה של לחישות, חשדות וקנוניה, מקום שבו כבר מתכננים את הפשע הבא.

סצנת האבל בבית משפחתו של אדהם בפרק השביעי, מציגה מציאות מטושטשת וחשוכה, הנקטעת שוב ושוב במראות של שוטרים, פשיטות ונוכחות מאיימת. כך נמנעת מן הצופה האפשרות להזדהות ברמה האנושית עם האבל עצמו. המרחב אינו מקבל זמן להתעכב על כאב, אלא נבלע בתוך תחושת סכנה מתמדת.

גם הפסקול מדגיש את ההבחנה הזו באופן חד. שתי הסצנות העוסקות באבל על מות עדי ועל מות אדהם מלוות במוזיקה שונה לחלוטין: לאחר מותה של עדי נשמעת מוזיקת לוויה אפית, כמעט ממלכתית, שמעניקה למוות משקל רגשי וטרגי. לעומת זאת, בבית משפחתו של אדהם הפסקול מתוח ומרמז שמשהו רע עומד להתרחש, כאילו האבל עצמו אינו רגע של עצב אלא מבוא לפשע נוסף.

הפרק השני בסדרה מעניק לעדי, הקורבן הישראלית, תהליך של האנשה ברור: המצלמה נכנסת לחדרה, חוזרת לזיכרונותיה עם אביה, מתעכבת על פרטים קטנים ויומיומיים שמזמינים את הצופה להיקשר אליה. הסצנה ארוכה יחסית ומייצרת אינטימיות מכוונת.

לעומת זאת, מותו של אדהם מוצג באופן הפוך לחלוטין. הסצנה מתרחשת כולה בזירת הרצח ונמשכת דקה ועשרים וחמש שניות בלבד. זהו זמן קצר שמתרכז בגופה כחומר חקירה, לא כאדם. המצלמה נעה במהירות, אין פרטים אנושיים, רק דם על האספלט ומשטרה הסוגרת את הזירה.

כך מתחדדת שוב היררכיית הייצוג: מי זוכה לסיפור, לזיכרון ולפנים, ומי נותר כתיק, כגופה, כעוד מקרה.

שמונת פרקי הסדרה מציגים רצף חוזר של דימויי פשיעה. במישור הסמנטי הראשון מדובר באירועים דרמטיים המניעים את העלילה. אך במישור הסמנטי השני, הדימויים הללו קושרים באופן עקיף בין האלימות לבין הגוף הערבי. 

כפי שמציע רולאן בארת, התמונה האלימה בדרמה אינה מעבירה משמעות באופן ישיר בלבד, אלא מייצרת מיתוס. עבור הצופה, האירוע החברתי נטען במשמעות שנדמית טבעית ואינטואיטיבית. המסוכן ביותר בתהליך הזה הוא נרמול האלימות: כאשר היא מופיעה שוב ושוב, ללא זעזוע, היא מתקבעת כמעשה טבעי, כחלק מסדר העולם. כך נוצר מיתוס ויזואלי שבו האלימות הערבית מוצגת כתכונה פנימית של הדמות והמקום, ולא כתוצאה של מבנה פוליטי וחברתי שמייצר אותה, או לכל הפחות מאפשר לה להימשך. המיתוס הזה מתנער מאחריות, ומעניק לאלימות חזות של גורל.

חלק נרחב מן הסדרה מוקדש לסכסוך בין משפחות ערביות ולקשר שלו לרצח ולנקמה. המשפחות חמאדה ומנצור מוצגות כמעורבות לאורך שנים ברצח ובסחר בסמים, באופן שמסמן לצופה כי פשע ואלימות הם חלק בלתי נפרד מן התרבות הערבית. במקביל, הסדרה מעלימה כמעט לחלוטין את היעדר המשטרה, את מעורבות הצבא והשב"כ, ואת האפליה המובנית בטיפול בפשיעה בין החברה הערבית לבין החברה היהודית.

הגזענות בסדרה אינה מצטמצמת לדמות אחת, אלא חובקת את מרבית הדמויות הערביות המופיעות בה. החל מן היחס שמקבל השוטר אמיר, המוצב בשולי הפריים במסיבת העיתונאים, ועד לדמות המורה הערבייה שילדיה נשאבים לעולם הפשע. הערבים מצולמים כמעט תמיד כקודרים, כועסים, טעונים רגשית, כאילו האלימות היא מצבם הטבעי.

בעוד שהקולנוע מבקש לגלם מחדש את המציאות, או לפחות חלקים ממנה, הדרמה הישראלית המתגלה ב"יאפא" דומה יותר למהלך סוריאליסטי של עיצוב פחדים ודימויים. הסדרה מדביקה סטיגמה לערבים כאלימים וכפושעים, ומתעלמת מן הקורבנות עצמם. בו בזמן, היא מפארת את הדם הישראלי ומעניקה לו משקל מוסרי ורגשי גבוה יותר מן הדם הערבי.