הכיבוש גנב חודש מחיי.. אני דורש אותו בחזרה

נולדתי ביוני 1967, או "שנת הָנַקְסָה" (שנת הָמַפָּלָה) כפי שהערבים והפלסטינים מכנים אותה. אני לא אוהב את הכינוי הזה, "הנקסה". הוא מתיר פרשנות של התערבות הגורל במהלך המלחמה, כאילו היינו על סף ניצחון אלמלא נפל דבר שחטף את הנצחון מאיתנו ונגרם לנסיגה. המילה "נקסה" מתעתעת משום שיש לה גם משמעות רפואית. הרי משמעותה היא הידרדרותה הפתאומית של בריאות החולה לאחר שנדמה היה כי הוא בדרך לריפוי. מכיוון שאני רופא בהכשרתי, אינני מחבב שימוש במטאפורות מתחום הרפואה לתיאור מצבים מתחומים אחרים. לכל תחום מושגיו הייחודיים לו, וגם המלחמה חייבת לייצר מושגים וטרמינולוגיה משלה.

ממושגי המלחמה הישנים שעליהם מדברים רבות בימינו ניתן למנות את המושגים "ניצחון" ו־"תבוסה". שני המושגים הללו משרתים את המטרה, למרות הגרוטסקיות שלהם וזיקתם האחד לשני. הרי האחד אינו יכול להתקיים ללא השני. אם לומר את האמת, אינני בטוח עד כמה המשפט האחרון נכון. האמנם ניצחון צד אחד אינו יכול להתקיים ללא תבוסתו של הצד השני? אם כך הדבר, כיצד נוכל לפרש את התנהגותן של ממשלות ומפלגות הימין הטוענות כי הן מנצחות את הצד השני, בזמן שהצד השני טוען אותו דבר? 

אך זה לא מה שאני רוצה לומר. רציתי להגיד שאני נולדתי בשנת התבוסה, או ליתר דיוק: בשנת הכיבוש. אמנם התרחשה מלחמה בין ישראל ל־"צבאות ערב", אך אירוע זה נמשך ששה ימים בלבד, ונגמר בתבוסתם של הערבים. במצב הטבעי, וכפי שמתרחש ברוב המלחמות, העניינים היו אמורים לחזור לקדמותם  לפני המלחמה, עם קורטוב אקסטזה למנצחים, ונסיגה והתכנסות למנוצחים. אך כל זה לא קרה, ולכן אני יליד שנת הכיבוש. הכיבוש הוא בן גילי, ללא יום אחד יותר או פחות.

מדוע נמדד הגיל מרגע הלידה ולא מרגע ההפריה? למה תשעת החודשים שבהם העובר שוהה ברחם אימו אינם נספרים? האין הם חיים שלמים? מדוע אינני יכול להוסיף את תשעת החודשים לגילי כדי שאוכל לטעון שאני מבוגר מהכיבוש בתשעה חודשים, ושאני חוויתי עצמאות וחירות, ולוּ היה זה ברחמה של אישה שלימים תהיה אמי? לצערי, גם לוליינות חישובית לא תעזור לי. עצמאותי תישאר חסרה, או לפי טרמינולוגית המלחמות... גדועה.

ועל זה יש לי סיפור אחר:

עבדאללה, לפני שנהיה אבי, שוחרר מכלא "אלג'פר אלסחראווי" שבירדן לאחר שריצה שם 12 שנות מאסר באשמת השתייכות למפלגה הקומוניסטית. בגלל היותו קומוניסטי ו־"בוגר בית כלא" – כפי שנהג לומר – אף בחורה מהכפר, או מהכפרים הסמוכים, לא הסכימה להתחתן אתו, ולכן הוא נאלץ להתחתן עם בחורה "מסוף העולם", כדבריו. לבחורה הזו קראו, ועדיין קוראים, נואל, אך נשות הכפר תמיד כינו אותה "הזרה". הן לא קראו לה בכינוי הזה רק בגלל שהיא הגיעה מעיר מרוחקת או בגלל שאין לה קרובי משפחה בכפר, אלא גם בגלל לבושה ומנהגיה, המופנמות שלה בגלל זרותהּ, או בגלל תחושת הפחד והיעדר הביטחון הפוקדים אדם המרוחק ממולדתו ומשפחתו.

עבדאללה ונואל התחתנו באוקטובר 1966. בגלל שלעבדאללה לא היה מקצוע ממנו הוא יכול להתפרנס, הוא פתח בית קפה קטן בכניסה לכפר, על הכביש הראשי המחבר את רמאללה ושכם. עבדאללה נהג לבלות את רוב יומו בבית הקפה, שם הוא האזין לרדיו טרנזיסטור במשך היום, אכל את ארוחותיו, והכין קפה ותה ללקוחות הנוסעים בין שתי הערים. המלחמה פרצה בחמישי ביולי. עבדאללה היה הראשון מתושבי הכפר שידע על המלחמה. הוא עקב אחרי ההתפתחויות דרך הטרנזיסטור הקטן שהיה ברשותו, ועדכן את אשתו במידע החדש. אשתו ניסתה למנוע ממנו ללכת לבית הקפה עד שהעניינים יירגעו, אך ללא הועיל.

המלחמה הסתיימה אחרי מספר ימים, אך עבדאללה, אשתו, ותושבי הכפר לא ראו שום צד, לא צד מנצח, ולא מובס. המלחמה התחילה והסתיימה מבלי שהם ישתתפו בה, למרות נכונותם האינסטינקטיבית להגן על הכפר ואדמותיו מכל אויב או פולש. בהשפעת מה שתושבי הכפר שמעו על מעשי ההרג והטיהור שהאויב ביצע נגד אחיהם במלחמה הקודמת, בנכּבה, ובגלל שהם לא ראו את האויב בעיניהם במלחמת הנקסה, דעתם עליו התנפחה וקיבלה צורה הרבה מעבר למה שהוא באמת. כאשר אתה מפסיד במלחמה שלא השתתפת בה, המסתורין שאחז בך הופך לפחד תמידי. זהו פחד מדבק.

לאחר המלחמה, עבדאללה חזר לעבוד בבית הקפה הקטן שלו, ונואל חזרה לעבודות הבית המעיקות על אישה בחודש השמיני להריונה. היא הייתה מבשלת מדי יום ושולחת את ארוחת הצהרים של עבדאללה עם הילד של השכנים. באחד הימים, נתקל הנער בדרכו לחנות של עבדאללה בג'יפ סיור צבאי על הכביש הראשי. הנער הצעיר הבין מיד שאלה הם האויבים שהוא שמע על עוצמתם ודיכוים, וקפא במקומו כאשר רעד פשט בגופו הצעיר.

באותו זמן, החיילים הבחינו בגבר יושב בפתח בית קפה על הכביש הראשי. אחד החיילים ירה שתי יריות באוויר כדי להפחיד את הגבר לפני שהם מגיעים אליו. הילד הרועד שהיה במרחק כמה מטרים שמע את קול הירי ונמלט בבהלה. כאשר הוא הגיע לביתה של נואל הוא זעק: "הם הרגו את דוד עבדאללה, אני ראיתי אותם... הם הרגו אותו".

נואל נאנקה, ואז השתתקה. שריריה נהיו רכים באחת והיא התישבה על השרפרף הנמוך עליו חתכה בצל. היא פישקה את רגליה בתנועה לא רצונית, ופינתה את דרך ליציאתי לעולם. היא לא הרגישה כאבי לידה, ואני לא בכיתי.

שנינו נולדנו בחודש יולי 1967, אני והכיבוש. הוא לא עזב אותי במשך חמישים ושמונה שנים, ולא הניח לי להיות יצור עצמאי ולו ליום אחד. הוא חטף את חירותי והעסיק אותי במשך חיים שלמים בניסיון להחזיר אותה בחזרה אליי, אך מי יחזיר לי את החודש שהוא גנב ממני בזמן שהייתי ברחם אמי?

עאמר בדראן הוא כותב ורופא מרמאללה