הממשלה מפרקת תכניות שנועדו לקדם שוויון אזרחי, לטובת אכיפה משטרתית

תוכנית החומש 550 שהתקבלה בממשלה בשנת 2021 הייתה אמורה להיות נקודת מפנה ביחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים. במשך עשרות שנים הצטברו פערים עמוקים בתחומי החינוך, התעסוקה, הבריאות, הרווחה, התכנון והדיור. הפערים הללו לא נולדו במקרה, אלא היו תוצאה של מדיניות עקבית שקיבעה תת־תקצוב והזנחה ממוסדת של חמישית מהאוכלוסייה.

כעת, בניצוחם של השרים איתמר בן גביר ומאי גולן, נעשה ניסיון להסיט את תקציבי התכנית מחינוך, רווחה, בריאות ותרבות אל המשטרה והשב"כ. כך מסמנים עבור החברה הערבית את המשך האפליה ופירוק החברה, ומוכיחים שהממשלה רואה בחברה הערבית יעד אכיפה ותו לא. אחרי שתכניתם של השרים לקצץ 2.5 מיליארד שקל מתקציבי התכנית ולהעבירם למשטרה נתקלה בהתנגדות עזה, קוצצו בתחילת השבוע במחטף בישיבת הממשלה 220 מיליון שקל, ונראה שזוהי רק ההתחלה. 

קצת היסטוריה על התוכנית השאפתנית שנקטעה באמצע: עוד לפני תכנית החומש, החלטת הממשלה 922, שהתקבלה בשנת 2016, סימנה את תחילת השינוי: המדינה הודתה לראשונה באופן רשמי שהפערים לא ייסגרו בלי התערבות ממשלתית משמעותית, רב־שנתית מתוקצבת. החלטה 550, שאושרה ב־2021, נועדה להיות הצעד הבא והמתקדם יותר: לא רק תיקון עוולות העבר, אלא בנייה ארוכת טווח של תשתיות שיכולות לשנות את מסלול ההתפתחות של החברה הערבית כולה.

אחד הגורמים המרכזיים שהאיצו את גיבוש התוכניות הללו היה הלחץ הבינלאומי. עם הצטרפותה ל־OECD ב-2010 ופרסום דוחות הארגון, ישראל הוצבה פעם אחר פעם מול מראה לא מחמיאה: הפערים בין יהודים לערבים הם מהעמוקים בין אוכלוסיות במדינות המפותחות. ארגון כלכלי בינלאומי שמודד צמיחה, פריון ותעסוקה הצביע במפורש על כך שמדינה שמבקשת להיתפס בעולם כדמוקרטיה מתקדמת ושוויונית אינה יכולה להרשות לעצמה להפקיר באופן שיטתי את אזרחיה הערבים. ישראל רצתה לשדר החוצה דימוי של מדינה מחויבת לשוויון הזדמנויות, לא רק בספר החוקים אלא גם במבנה התקציב. הלחץ הזה מבחוץ הוליד את 922 ובהמשך 550 – תכניות רחבות היקף שנועדו להביא לתיקון עומק לא רק כצורך פנימי, אלא גם כהצהרה כלפי הקהילה הבינלאומית: ישראל עומדת בסטנדרטים של צדק חברתי וצמיחה מכלילה.

תכנית החומש שהיתה אמורה להביא שינוי

כדי להבין את עומק המשבר שנוצר בעקבות המהלך שמובילים כיום השרים גולן ובן גביר, צריך לחזור ליסודות שעליהם נבנתה החלטת הממשלה 550 ואל תפיסת העולם שעמדה מאחוריה. בניגוד לנרטיב שמנסים לקדם היום, התוכנית לא נולדה כמחווה פוליטית לממשלה מסוימת או כ"צ'ופר מגזרי", אלא כמסקנה ישירה של עבודת מטה ממשלתית רחבה שהוביל לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו, כבר בשנת 2019.

ועדה ממשלתית בין־משרדית, שחבריה כללו מנכ"לים של משרדי ממשלה, ראשי יחידות אכיפה ומומחי חברה וכלכלה, בחנה לעומק את תופעת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. מסקנתה הייתה ברורה: הפשיעה לא נוצרת בוואקום. היא ניזונה ממחסור במסגרות לנוער, מהיעדר תעסוקה איכותית לצעירים, מפערים ביידוע ובנגישות לשירותים, מתכנון חסר של שכונות ויישובים, מהיעדר תשתיות ספורט ותרבות, מאפליה באשראי לעסקים ולדיור, וממערכות בריאות ורווחה שלא מצליחות לתת מענה. במקום שבו המדינה נעדרת – ארגוני הפשיעה נכנסים. הם מציעים הלוואות בשוק האפור, קונים שליטה במכרזים, מספקים "פתרונות" במקום שירותי הרווחה והמשטרה, וצוברים כוח כלכלי וחברתי במקומות בהם רווחת ההזנחה הממסדית.

מתוך תפיסה זו נבנו שתי החלטות תאומות: החלטה 549 – תוכנית חומש לטיפול בפשיעה ואלימות, המתמקדת בגופי האכיפה; והחלטה 550 – תוכנית חומש לפיתוח החברה הערבית ולצמצום פערים, המתמקדת בגורמי העומק האזרחיים. המודל היה פשוט אך מדויק: טיפול אמיתי בפשיעה נשען על שלושה מרכיבים שווי ערך – אכיפה, מניעה ויצירת אופק. אי אפשר לדבר ברצינות על מלחמה בפשיעה כאשר אין מסגרות לנוער בסיכון, אין הכשרות מקצועיות לצעירים חסרי מעש, אין תחבורה ציבורית שמחברת בין היישובים למרכזי תעסוקה, אין תשתיות חינוך ותרבות, ואין נגישות לבריאות ולרווחה.

לאחר תחילת היישום החלקי של החלטה 549 בשנת 2022, נרשמה לראשונה זה כמעט עשור ירידה במספר הנרצחים בחברה הערבית. כשהמדינה נכנסת – הפשיעה מתחילה לסגת. החלטה 550 ביקשה להשלים את המהלך הזה: להשקיע בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, לשפר שירותי בריאות, להקים מרכזי תעסוקה והכשרה, לעדכן את צרכי התכנון של היישובים, לפתח אזורי תעשייה, להנגיש תחבורה ציבורית ולהעצים את הרשויות המקומיות כדי שיוכלו לתפקד כמו כל רשות מתוקצבת אחרת במדינה.

השנים הראשונות ליישום התוכנית הראו ניצנים ממשיים של שינוי. בבתי ספר נפתחו תוכניות למניעת נשירה, תנועות נוער החלו לפעול באופן רציף ביישובים שבהם לא הייתה פעילות כמעט עשור, כיתות מב"ר ואתג"ר קמו, מגמות STEM והיי־טק הוטמעו. מרכזי חדשנות טכנולוגית הוקמו, שירותי בריאות לנשים הורחבו, שעות פעילות במרפאות הוארכו, ומרכזי תעסוקה ייעודיים לצעירים ולנשים פעלו בצפון ובנגב. ברשויות המקומיות נפתחו יחידות בריאות חדשות, מחלקות רווחה תוגברו, מחלקות הנדסה קיבלו תקנים נוספים, ותהליכי קבלת החלטות הפכו מקצועיים ושיטתיים יותר. גם נתוני הממשלה עצמה הצביעו על כך שתוכנית 550 היא אחת מהחלטות הממשלה בעלות שיעור הביצוע הגבוה ביותר מכלל החלטות החומש.

מאי גולן וקיצוצים בשיטת הסלאמי

מאז נכנסה השרה לשוויון חברתי מאי גולן לתפקיד בתחילת 2024, תוכנית החומש 550 עברה סדרה של מהלכים מצטברים, גלויים וסמויים, שהחלישו אותה באופן מתמשך והפכו אותה מתוכנית פיתוח רב־שנתית לתוכנית שמתקשה לשרוד אפילו שנה תקציבית אחת. קשה לדבר על פגיעה אחת נקודתית, משום שהתוכנית נשחקה בכמה חזיתות בו־זמנית: קיצוצים רשמיים, הסטות תקציב, הקפאות ביצוע וייבוש מערכתי שגרם לכך שמאות מיליונים לא הגיעו מעולם לייעדם.

המהלך הראשון היה ב־2024, כאשר תקציב תוכנית 550 קוצץ ב־15% — פי שלושה מהקיצוץ הרוחבי שהוטל על כלל משרדי הממשלה באותה שנה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ניכרה מגמה ברורה: התוכנית אינה מתוקצבת לפי צרכים מקצועיים, אלא לפי סדר יום פוליטי. באותה שנה התרחש גם קיצוץ ממוקד של כ־66 מיליון שקל, שהוסטו מהתוכנית לטובת מטרות אחרות, ללא הליך מקצועי וללא תיאום עם הרשויות המקומיות.

אבל לצד הקיצוצים הרשמיים, נוצרה פגיעה חמורה לא פחות: "ייבוש" תקציבי. החל מסוף 2024, משרד האוצר לא העביר את התקציבים המשלימים (ה"תוספתיים") של 550, שהם חלק חיוני ממנגנון הביצוע שלה. במקביל, גולן עצרה את עבודת הוועדה המתמדת, הגוף שאמור לפתור חסמים בין־משרדיים ולאפשר לרשויות המקומיות לקבל את הכסף שאושר להן. כך נוצר מצב שבו התוכנית מתוקצבת על הנייר אך משותקת בפועל, והרשויות אינן יכולות לנצל את התקציבים.

שנת 2025 סימנה הסלמה נוספת. בתחילת השנה נעשה ניסיון לקצץ כ־330 מיליון שקל מתוך התקציבים המיועדים לחינוך, רווחה ותעסוקה בחברה הערבית. הניסיון הזה נבלם בעקבות התנגדות מקצועית רחבה. ניסיון פגיעה משמעותי עוד יותר הגיע בהמשך השנה: הצעת גולן–בן גביר בנובמבר להעביר 2.5 מיליארד שקל מתקציבי 550 לטובת המשטרה והשב"כ במסגרת "תוכנית למלחמה בפשיעה". ההצעה הזו, שנמצאת על שולחן הממשלה, אינה רק קיצוץ — היא פירוק מבני של השקעה אזרחית מוצקה והמרתה במדיניות אכיפה צרה. 

כך, בתוך פחות משנתיים, תוכנית 550 עברה קיצוץ של עשרות אחוזים, הקפאת תקציבים בהיקפים של מאות מיליוני שקלים, ניסיון קיצוץ של 330 מיליו שקל שלא עבר, ניסיון נוסף להסיט 2.5 מיליארד שקל לאכיפה והחלטה שעברה השבוע במחטף לקצץ 220 מיליון שקל.

במקביל, מנגנונים מקצועיים נחלשו: פקידים ורפרנטים מהרשות לפיתוח כלכלי נמנעו מלהשתתף בדיונים בכנסת, שיח מקצועי בין משרדי הממשלה צומצם, ויכולת הפיקוח הציבורית נשחקה. באותו זמן, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר פירק חלקים משמעותיים מתוכנית 549, שבזכותה נרשמה הירידה בשיעור הנרצחים ב-2022. התקציבים שיועדו להמשך המהלך המסודר לטיפול בארגוני הפשיעה מוסמסו, והאחריות הועתקה לרטוריקה של כוח במקום למדיניות ארוכת טווח.

סגירת תכניות והתפרקות המעטפת החברתית

הקיצוץ שאושר בתוכנית 550 הוא אחד המהלכים הדרמטיים ביותר שנעשו כלפי החברה הערבית בעשור האחרון. זו אינה התאמה טכנית של אחוזים בתקציב, אלא פירוק רשת שלמה של תשתיות חברתיות שנבנו בעמל רב. במערכת החינוך המשמעות היא עצירה או סגירה של תוכניות שבתי הספר במקומות רבים הפכו תלויים בהן: חיזוק הוראת העברית, כיתות מב"ר ואתג"ר, מגמות טכנולוגיות, תוכניות STEM והיי־טק, מסגרות חינוך בלתי פורמלי, תנועות נוער, מתנ"סים ומכוני מנהיגות. עבור נערים ונערות ביישובים שבהם אין אלטרנטיבה אחרת, המשמעות היא חזרה לוואקום: יום לימודים קצר, היעדר פעילות אחר הצהריים, ומרחב ציבורי שאינו מציע אופק.

ברווחה הפגיעה חריפה עוד יותר. כ־300 תוכניות פעילות עומדות בפני סגירה – מועדוניות לנוער, מרכזי טיפול לנערים ולנערות בסיכון, "בתים חמים" למשפחות פגיעות, ותוכניות מיצוי זכויות שעזרו לעשרות אלפי אזרחים לנווט בתוך מבוך הבירוקרטיה. פיטורים של עובדים סוציאליים, סגירת מרכזים וצמצום מענים חיוניים משמעותם התפרקות המעטפת החברתית שמגינה על ילדים, על נשים ועל משפחות במצבי סיכון. במקום לצמצם אלימות, תוצאות הקיצוצים צפויות להרחיב ולהעמיק אותה.

גם בתחום הבריאות התמונה דומה. הקיצוץ צפוי להוביל לצמצום שעות פעילות במרפאות, לביטול או צמצום תוכניות מניעה חיוניות כמו בדיקות לנשים, לשחיקה בשירותי בריאות הילד ולהחלשת הטיפול בתחומי בריאות הנפש, סוכרת והשמנה – תחומים שבהם החברה הערבית נמצאת כבר כיום במצב קשה יותר משאר האוכלוסייה. יחידות בריאות רשותיות שהוקמו בשנים האחרונות בזכות החלטה 550 נמצאות בסכנת סגירה, ופערי הבריאות, שהמדינה עצמה הגדירה כיעד לצמצום, רק ילכו ויתרחבו.

תחומי התעסוקה והחדשנות, שהיו אמורים להיות מנוע מרכזי לשילוב החברה הערבית בכלכלה הישראלית, נפגעים באופן שעוצר את ההתקדמות כמעט לגמרי. מרכזי הכוון תעסוקתי עומדים בפני סגירה, קורסי עברית לדורשי עבודה מבוטלים, הכשרות מקצועיות בתחומים נדרשים לא מתקיימות, ומיזמים להטמעת צעירים וצעירות ערבים בענפי ההיי־טק נעצרים. דווקא בזמן שבו המשק הישראלי זקוק לעובדים מיומנים כדי לשמור על תחרותיות וצמיחה, המדינה בוחרת להרחיק רבבות צעירים ערבים מהמסלול הזה.

תחומי התכנון, הדיור והתחבורה נפגעים גם הם. בלי תקציבים לחיזוק מחלקות ההנדסה ולליווי מקצועי בתכנון, מצוקת הדיור רק תעמיק. פרויקטים של תחבורה ציבורית – כבישים עירוניים, שיפור קווי אוטובוס, תחנות רכבת – עלולים להיעצר או להתעכב, והנגישות של תושבי היישובים למרכזי תעסוקה, להשכלה גבוהה ולשירותי בריאות תצטמצם. בתחום הספורט והתרבות, מתקנים שנבנו בשנים האחרונות עלולים להפוך ל"פילים לבנים" – מבנים קיימים ללא תקציב הפעלה ותחזוקה. מוסדות תרבות מתוכננים – גלריות, סינמטקים, בתי ספר למשחק – עלולים להישאר על הנייר.

כאשר סוגרים מאות תוכניות בתחומי רווחה, צעירים, תעסוקה, חינוך ובריאות בבת אחת, יוצרים את אותו ואקום שאליו נכנסים שוב אותם גורמי פשיעה שהמדינה ניסתה להרחיק. פחות מעורבות של המדינה, פחות שירותים, פחות הזדמנויות, פירושם יותר מקום לכוחות עברייניים להעמיק את אחיזתם בחברה.

לקורא היהודי הממוצע חשוב לומר בצורה ישירה: השקעה בחברה הערבית אינה "טובה סקטוריאלית" אלא השקעה במדינת ישראל כולה. כלכלנים בכירים, כולל נגידי בנק ישראל בעבר ובהווה, חוזרים ומתריעים שהמשק הישראלי לא יוכל לצמוח לאורך זמן ללא העלאת שיעורי התעסוקה והפריון של החברה הערבית. מערכת בריאות חזקה יותר ביישובים הערביים מפחיתה עומסים על בתי החולים במרכז. מערכת חינוך טובה יותר מצמצמת נשירה, אלימות ופשיעה, גם בערים מעורבות. תשתיות תכנון ודיור מצמצמות בנייה בלתי חוקית ומפחיתות עימותים. תחבורה ציבורית טובה יותר מחברת בין פריפריה למרכז. שום מדינה אינה יכולה להרשות לעצמה עשרות יישובים עם שיעורי מחלות, עוני ואבטלה גבוהים בלי לשלם על כך מחיר כלכלי וחברתי.

לקורא הערבי, האמירה ברורה לא פחות: זהו מאבק על העתיד, לא רק על סעיף תקציבי. תוכנית 550 לא הייתה מתנה. היא הייתה צעד ראשון בתיקון של חוסר־שוויון היסטורי, שנבנה במשך עשורים. הקיצוץ בה איננו פרט טכני בדיון על "התאמות תקציביות", אלא ניסיון לצמצם מחדש את אחריות המדינה לחברה הערבית ולבטל הישגים שהושגו בשנים של מאבק ציבורי ופוליטי. החברה הערבית כבר שילמה את המחיר על תת־תקצוב – במחסור בתשתיות, בפשיעה, בהיעדר שירותים בסיסיים – וכעת היא מתבקשת לשלם גם את מחיר הקיצוץ.

מדינת רווחה או מדינת משטרה?

בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה יעלה בגורל החלטת הממשלה 550. השאלה העמוקה יותר היא איזו מדינה ישראל רוצה להיות: מדינה שמבינה שהשקעה באזרחים הערבים היא השקעה בביטחון, בכלכלה וביציבות של כולם, או מדינה שמעדיפה להצטייד בעוד אמצעי אכיפה, בעוד מצלמות ובמנגנוני פיקוח, בזמן שהיא מחלישה את מערכות החיים הבסיסיות – חינוך, בריאות, רווחה, דיור ותעסוקה.

הקיצוץ בתוכנית 550 אינו מהלך מקצועי אלא הכרזה פוליטית. הוא משדר לחברה הערבית שהיא איננה נתפסת כשותפה אלא כבעיה. ובחברה שבה ממילא גוברים תחושות ניכור, ייאוש וחוסר אמון – זהו דלק למדורה שכבר בוערת. השקעה חברתית איננה פינוק ולא בזבוז, היא הכלי היעיל, הזול והבטוח ביותר ליצירת חברה יציבה ומשגשגת.

יותר מהסכומים עצמם, הדרך שבה התקבלה ההחלטה היא המסר הקשה ביותר. קיצוץ של 220 מיליון שקל מתוכנית החומש 550 אושר במחטף ביום ראשון, מבלי שנכלל בסדר היום הרשמי של ישיבת הממשלה, בלי דיון ציבורי ובלי שיח מקצועי אמיתי . 

 כך נראית מדיניות שמבקשת להחליש תוכנית אזרחית לא באמצעות ויכוח פתוח או החלטה עקרונית, אלא באמצעות מהלך טכני לכאורה, שמסתיר שינוי עומק בסדרי העדיפויות. הכסף שנגרע נלקח מהחברה הערבית והועבר למנגנוני אכיפה וביטחון. זהו מסר חד לחברה הערבית: גם כאשר המדינה מכירה בפערים, גם כאשר היא מתחייבת לצמצומם בהחלטת ממשלה, ההתחייבות הזו ניתנת לביטול שקט, מהיר ללא שקיפות. זה אינו כשל נקודתי, אלא בחירה פוליטית שמבהירה בבמי המדינה רואה שותף אזרחי, ובמי היא ממשיכה לראות בעיה ביטחונית. הקיצוצים האלה, אם כן, אינם רק עניין תקציבי אלא מהלך שיקבע את יחסי המדינה עם האזרחים הערבים לשנים קדימה. 

כאשר ממשלה בוחרת לקצץ בתשתיות חיים של ציבור שלם ולהעביר את הכסף למנגנוני כוח, היא לא חוסכת תקציב – היא משמרת אפליה וגזענות, ומעמיקה את הקרע האזרחי שהיא עצמה יצרה.

ישראל הייתה יכולה לבחור אחרת: להרחיב את התוכנית, לעדכן אותה, לתקן כשצריך – ולהמשיך לבנות את אחד ממנועי הצמיחה החשובים ביותר שלה. במקום זאת היא בוחרת לצמצם, לקצץ ולהחליש. בסופו של דבר, כולם ישלמו את המחיר: יהודים וערבים, המרכז והפריפריה, היישוב הערבי והעיר היהודית הסמוכה. בחברה שבה כל כך הרבה כבר נשבר, זה הרגע להבין שהעתיד לא נבנה בהצהרות כוח ובהעברות תקציביות קצרות טווח, אלא בהשקעה שיטתית באנשים ובקהילות. אני כערבייה אזרחית המדינה כותבת את הדברים לא רק מתוך דאגה ליישובים שלי, אלא מתוך דאגה לעתיד המשותף של כולנו.