המס הדמוקרטי: כך מבקשים לסתום את פיות העמותות בישראל

"צריך לומר בבירור: החוק הזה אינו מהלך טכני. מדובר בכלי פוליטי ממוקד שמטרתו לקבע רוב שלטוני באמצעות החלשת מוסדות הביקורת. במציאות שבה הכנסת והממשלה חד הן, והפיקוח הפנימי דל, העמותות הן לעיתים הקול האחרון שנותר לאזרחים".

ביום שני האחרון (5.5.2025) קיימה ועדת החוקה של הכנסת דיון ראשון בהצעת "חוק העמותות" (תיקון – תרומה מישות מדינית זרה), התשפ"ה – 2024. ההצעה מבקשת לקבוע שני צעדים דרמטיים: הטלת מס בגובה 80% על כל תרומה לעמותה מישות מדינית זרה, ושלילת הזכות לפנות לבית משפט מכל עמותה שעיקר מימונה מגיע ממקורות כאלה ואינה נתמכת על ידי המדינה. שר האוצר יהיה רשאי לקבוע פטור ממס זה, באישור ועדת הכספים, בנסיבות מיוחדות.

לכאורה, מדובר בחוק שמטרתו להגביר שקיפות. בפועל, זוהי חקיקה מכוונת היטב שנועדה לפגוע בעמותות ליברליות המבקרות את מדיניות הממשלה. החוק מתמקד בעמותות שמקבלות מימון מממשלות זרות, ולא בעמותות ימין הזוכות לתרומות נדיבות מתורמים פרטיים בעלי אג'נדה פוליטית ברורה. זו אינה רגולציה שוויונית, אלא מנגנון לסימון ולהרתעה, שנועד להפעיל לחץ ממסדי ופוליטי על עמותות אזרחיות.

מדובר במהלך שממשיך מגמה מתמשכת של חקיקה שנועדה לצמצם את השפעת החברה האזרחית בישראל. כבר בשנת 2008, תוקן חוק העמותות, כך שעמותות המקבלות יותר מ־20,000 ש"ח מישות מדינית זרה נדרשות לדווח על כך בדו"חות הכספיים שלהן. בשנת 2011, הוגשה הצעת חוק לחובת גילוי, שניסתה להטיל מס של 45% על תרומות כאלה. בעקבות התנגדויות מבית ומחוץ, ההצעה רוככה ונקבעו בה חובות דיווח בלבד. יחד עם זאת, כבר אז החל תהליך סימון ציבורי לעמותות מסוג זה.

כולנו זוכרים את משפטו המפורסם של בנימין נתניהו משנת 2015 על כך שעמותות השמאל מממנות הסעות לבוחרים, וש־"הערבים נוהרים לקלפיות". בעקבות זאת, יזמה שרת המשפטים דאז, איילת שקד, תיקון נוסף מרחיק לכת לחוק העמותות. לפי התיקון של שקד, עמותות שמקבלות יותר מ־50% מתקציבן מישות מדינית זרה יחויבו לציין זאת בכל פרסום, ולזהות את עצמן מול נבחרי ציבור. אחת הגרסאות אף כללה חובת ענידת תג זיהוי מיוחד – סעיף שהוסר בלחץ ציבורי. במרוצת הזמן, התיקון הפך לחוק, וידוע בשם "חוק הסימון". בפועל, הפך החוק הזה לסמל הקרב על אופייה של הדמוקרטיה הישראלית.

הצעת החוק החדשה של ח"כ אריאל קלנר מרחיבה את המגמה הזו באופן דרסטי. לראשונה, מדובר בהטלת מס בשיעור של 80% על כל תרומה ממדינה זרה, ובמקביל – שלילת זכות הגישה של העמותות לערכאות שיפוטיות. כלומר, לא רק מיסוי, אלא גם נטרול היכולת החוקית של העמותות להגן על עצמן. זוהי לא רק פגיעה בחופש ההתאגדות, אלא גם בזכות החוקתית לגישה לערכאות. כל ארגון שיפעל ללא הסכמת הרוב הפוליטי ימצא את עצמו מבודד, מוחלש, וללא יכולת אפקטיבית לפעול.

החוק החדש כולל גם מנגנון "פטור ממס", אך מדובר בפיקציה בירוקרטית. קבלת הפטור מותנית באישור שר האוצר וועדת הכספים, ללא קריטריונים ברורים, וללא שקיפות. בפועל, זוהי עוד דרך להפעלת לחץ פוליטי: עמותה המזוהה עם ביקורת על הממשלה תתקשה לקבל פטור, בעוד עמותות אחרות יתיישרו מרצון עם רוח השלטון. עמותות עלולות למצוא את עצמן מתלבטות אם להתמתן, או להיסגר.

בפועל, כבר עכשיו ישנה פגיעה בעמותות: קרנות בינלאומיות שוקלות לצמצם את פעילותן בישראל, ועמותות מבינות שאם החוק יעבור – מימונן ייחתך באופן דרמטי. ההצעה לא רק תשתיק עמותות, אלא גם תחליש את מי שעוד מסוגל לאתגר את המערכת. לא מדובר באיום תיאורטי, אלא בתוצאה מוחשית: הרתעה עצמית, פחד מביקורת, והתכנסות אל תוך שתיקה.

צריך לומר בבירור: החוק הזה אינו מהלך טכני. מדובר בכלי פוליטי ממוקד שמטרתו לקבע רוב שלטוני באמצעות החלשת מוסדות הביקורת. במציאות שבה הכנסת והממשלה חד הן, והפיקוח הפנימי דל, העמותות הן לעיתים הקול האחרון שנותר לאזרחים. העמותות מציפות עוולות, מייצגות אוכלוסיות מודרות, ונאבקות על זכויות בסיסיות. הן אלו שמספקות הגנה משפטית למי שנדחק לשוליים, חושפות ליקויים בשלטון המקומי, ועומדות מול כוחות אדירים מתוך אחריות מוסרית וחברתית.

כשהממשלה מבקשת לחסום את מקורות המימון של העמותות ולשלול את יכולתן לפנות לבית המשפט, היא מבקשת לנטרל את כוחן. כשזה נעשה תחת כותרת של "שקיפות", אין מדובר בחקיקה שקולה, אלא במהלך מתוזמר להשתקה. ההצעה לא נועדה לשפר את המערכת או ליצור שוויון, אלא לשבש את מאזן הכוחות ולכפות סדר אזרחי חדש שבו אין מקום לביקורת חיצונית.

בכל פעם שעמותות ניסו למתוח ביקורת על השלטון – הגיע חוק חדש שניסה לרסן אותן. הציבור התרגל לכך, ואולי אפילו הפנים זאת כמצב טבעי. אך הפעם, מדובר בחוק שמשנה את כללי המשחק: הטלת עונש כספי מידי, ואיסור גישה לערכאות. אלו לא כלים לגיטימיים בדמוקרטיה; אלו כלים של משטר שמפחד מאור השמש.

זוהי לא הסדרה – זוהי הכרזת מלחמה על החברה האזרחית. מדובר במהלך שמבקש להכתיב מחדש את גבולות הלגיטימיות של השיח הציבורי והמשפטי, ולהרחיק ממנו את הקולות המאתגרים אותו באמת. קולות אלו אינם סכנה למדינה, אלא נשמת אפה של דמוקרטיה בריאה.

הצעת החוק הזו צריכה להדאיג כל אזרח ואזרחית, לא משנה מהי עמדתם הפוליטית, כי ברגע שקבוצה אחת מושתקת, הבאה אחריה כבר לא תוכל לצעוק. זה לא רק מאבק של עמותות שמאל, אלא מאבק על דמותהּ של הדמוקרטיה הישראלית. אם ניכנע עכשיו, הדרך חזרה עלולה להיות ארוכה ומכאיבה.

זהו רגע המבחן: האם הציבור ייתן את ידו להפיכת הדמוקרטיה למנגנון ריק, או האם הוא יקום להגן על החופש לבקר, לפעול, ולהשפיע? ההכרעה אינה של הכנסת לבדה – היא של החברה כולה.

רו״ח נַמְרוּד שָלַבּי - מתמחה בלווי מלכ״רים ושלטון מקומי