הנדסה של שוויון בתוך משטר הפרדה: על הכשל המבני של "היהודית - ערבית"

בסוף השבוע האחרון פורסמה מודעה על עמוד שלם בעיתון "הארץ" המבקשת לשווק לציבור הבוחרים הבטחה גדולה. פעילים מרכזיים בתנועת ״עומדים ביחד", גדיר האני ומעוז ינון, יזמו קריאה להקמת מפלגה ערבית-יהודית חדשה שתתמודד בבחירות הקרובות לכנסת. עשרות פעילות ופעילים מוכרים חתמו על הקריאה להקמת מפלגה כזו, שתביא שלום, שוויון, צדק חברתי, שותפות יהודית-ערבית ותקווה. על פניו, קשה להתנגד לרשימת המשאלות הזו. 

אלא שכאשר מקלפים את שכבת הסיסמאות המבריקות והניסוחים המחבקים, מתגלה טקסט שממחזר הבטחות ותיקות, מטשטש מחלוקות יסוד עמוקות, ומציג חזון פוליטי כאילו הוא יכול להתקיים בריק – מנותק ממאזני הכוח, מהמציאות הישראלית ומהמבנים הפוליטיים שהוא עצמו נמנע מלהתעמת עימם ישירות. 

האם באמת יש צורך במפלגה שתדבר על "סיום הסכסוך", "מולדת משותפת" ו"פיוס", אך תימנע מלנקוב בצעדים הפוליטיים הקונקרטיים שסיום כזה מחייב, לשנות מן היסוד את משטר השליטה, התמודדות עם שאלת ההתנחלויות, זכות השיבה ביחס להמשך הקליטה והעלייה לארץ? השפה הסימטרית מטשטשת פערי כוח עמוקים בין עם השולט לנשלט. גם ההבטחה ל"מדינה נורמלית" המשקיעה ברווחה ובשוויון אזרחי מתעלמת מכך שנורמליות פנימית אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם מציאות מתמשכת של מצור, שליטה צבאית והדרה פוליטית למיליונים שיסתיים בשחרור ולא בהסכם. 

הקריאה החדשה היא עדות למשבר עמוק בחזון שמבקש להחליף את השלטון, אך עדיין מתקשה להגדיר בכנות מה בדיוק רוצים להחליף - את הממשלה בלבד או את מבנה האפרטהייד? ממשלה היא דרג מתחלף, האפרטהייד הוא מבנה עומק משפטי ומוסדי. בלי עימות עם המבנה הזה, חילופי שלטון הם רק רוטציה בתוך אותו משטר דיכוי.

אמנם אין עדיין הצהרה רשמית שהמפלגה היא מטעם תנועת "עומדים ביחד", אך בלתי אפשרי להתעלם מהחזון שמציגים שהוא המשך לחזון ולדרך של התנועה, במיוחד כאשר פעילים מרכזיים בתנועה קוראים להקים מפלגה ולהתמודד בשדה הפוליטי. 

החזון המוצע במודעה הוא המשך לחזון של הרבה ארגוני "שלום" פנימיים כמו תנועת "עומדים ביחד" המנסה להלך בין הטיפות: ארגונים אלה מבקשים להיות ציוניים מבלי להצהיר על כך מפורשות, ופלסטיניים תוך העלמת המהות העיקרית. כאן עומדת שאלה עקרונית: האם חזון שמוביל שיח ציוני לצד שיח פלסטיני, באשר הוא, מסוגל להוביל לצדק ושוויון אמיתיים, או שמא מעצם טבעו הוא נשען על מנגנוני דיכוי ואפליה?

השאלות שאעלה נכונות לארגונים שונים ואתמקד ב"עומדים ביחד" בשל הבולטות של הארגון בשנים האחרונות. את הפעילות של "עומדים ביחד" אפשר לחלק לשני היבטים: פעילות שטח עשירה המבקשת להציע מרחב מכיל לכל אדם והתארגנות פוליטית המשתמשת בכוח של פעילות השטח כדי לקדם אג'נדה משלה.

​עלה תאנה פלסטיני במסגרת ציונית

​מניסיון אישי כפעיל לשעבר בתנועה אני מזהה שיטה מדאיגה: התנועה מעניקה מרחב לפעילים פלסטינים כדי לבטא את שאיפותיהם ולהוציא לפועל פעילות פוליטית שאינה מתאפשרת במסגרות אחרות. הבעיה היא שנוכחותם משמשת לעיתים כעלה תאנה המכשירה את השיח הציוני של התנועה. כך ההשתתפות של פלסטינים יוצרת תמונה של " שותפות ערבית - יהודית" בעוד שהגבולות הרעיוניים והפוליטיים של השותפות נקבעים מראש בתוך תבנית ציונית מוכרת. הייצוג הפלסטיני אינו מערער את המבנה, אלא משולב בו באופן שמרכך את הביקורת עליו ומלבין אותו.

​כיצד ניתן להסביר מצב שבו בהנהגת התנועה מכהן קצין ששירת מאות ימים בצבא שבימים אלה נציגים ממנו חשודים בביצוע פשעי מלחמה בטריבונלים בינלאומיים בביצוע ג'נוסייד ברצועת בעזה וטיהור אתני בגדה, לצד פעילים פלסטינים המאמינים שהם חלק מתנועת "התנגדות" פנימית? זהו ניצול ציני במקרה הרע, ואובדן דרך במקרה הטוב, וסטירה במיוחד בפרצופם של השותפים הפלסטינים בתנועה. 

​במקום להתמודד עם סוגיות הליבה - השליטה, הכיבוש והג'נוסייד שאין להם אזכור. התנועה בוחרת להמירן במושגים אמורפיים כמו "שלום", "צדק חברתי" ו"תקווה". הניסיון לפנות לכולם - מהחייל והמתנחל ועד לפלסטיני, ציוני ולאנטי-ציוני, פשוט יוצר בליל פוליטי ללא עמוד שדרה ברור. התוצאה אינה חזון של שינוי מבני של הממסד והמשטר, אלא ניקוי המצפון של המערכת בין אם זו היתה הכוונה ובין אם לא. זהו חזון של נירמול ושימור הקיים, ניסיון לתקן מבפנים מנגנון שמתבסס על גזענות ונישול. כדי לקדם שיוויון וצדק צריך לפרק את המנגנון עצמו. 

לא תיקון אלא פירוק ובניה מחדש

​מעבר למבנה הארגוני, יש להבין את המהות הפוליטית של שותפות אמת. תפקידם של פעילים יהודים המגיעים מתוך המבנה המדכא ובוחרים להתנגד לו, אינו לייצג את הפלסטיני או לדבר בשמו, אלא להתייצב מאחורי מאבקו ולתמוך בו כי המעמד של שניהם אינו שווה במדינה המבוססת על היררכיה והפרדה. הפער המובנה בין המדוכא למדכא דורש עמדה ברורה: עמידה לצד המאבק אינה מחלישה את הנוכחות היהודית, היא פשוט מגדירה אותה מחדש כשותפות של סולידריות ולא של פטרונות.

​הסיסמה "שותפות ערבית-יהודית" נשמעת מבטיחה, אך עלינו לשאול: שותפות למה בדיוק? הרי הקושי אינו ביכולת של בני אדם לחיות יחד או לקיים קשרים אנושיים טבעיים – אלו מתקיימים גם בתוך המציאות המעוותת ביותר. הבעיה אינה טמונה בזהותם של האנשים, אלא במערכת שמחזיקה אותם בתוך מבנה של הפרדה גזעית, דיכוי וחזון המבוסס על הנדסה דמוגרפית וגאוגרפית.

​שחרור אמיתי דורש פירוק של מערכת גזענית ולא תיקון שלה.

​האמת המרה היא שאין חזון ציוני המסוגל להביא לשחרור אמיתי - לא של המדוכא ולא של המדכא מעולו של המנגנון. כיוון שהציונות יכולה להכיל עקרונות ולקבל פרקטיקות של עקירה, הרס והתנחלות הנשענים על עליונות צבאית, גם הניסיונות של "השמאל הציוני" (או אלו המגדירים עצמם לא-ציונים אך פועלים בתוך אותה מסגרת) לפעול לתיקון אינם אלא שימור של המערכת.

אין טעם ב"תיקון" של מערכת שמעצם הגדרתה אינה ניתנת לתיקון; כל ניסיון כזה הוא בסך הכל הלבנה של המציאות והירתמות להמשך פעולתה של המערכת. בין אם מדובר בייאוש עמוק ובין אם בנירמול שהרדים את המצפון, הגיע הזמן להפסיק להציע תחבושות למערכת שצריך לשנות מן היסוד ולבנות מחדש על יסודות של צדק.

(צילום: מוחמד ח'ליליה)