וליד אל-ח'אלדי ותכנית החלוקה- מבט חוזר אל ההרצאה המכוננת של גדול ההיסטוריונים הפלסטינים

זהו החלק השני של מאמר שחוזר אל טקסטים שכתב בשנה הששים לנכבה ההיסטוריון הפלסטיני וליד אל-ח'אלדי, שהלך לעולמו במרץ השנה.

ביום השנה ה־60 לנכּבּה הפלסטינית, וליד אל-ח'אלדי (1925-2026), ההיסטוריון והאקדמאי הפלסטיני שנפטר במרץ השנה, החליט להזכיר בגורמי היסוד שגרמו לנכּבּה ולהשלכותיה.

כאן חזרנו להרצאה באנגלית אותה נתן בקיץ 2009 בכנס אגודת הסטודנטים הפלסטינים שנערך במכון ללימודי מזרח ואפריקה (SOAS) השייך לאוניברסיטת לונדון, תחת הכותרת: "שישים שנה לנישול, שישים שנה להתנגדות". הטקסט של ההרצאה פורסם בגיליון מס' 78 של "כתב העת ללימודי פלסטין" המפורסם על ידי המכון ללימודי פלסטין.

2. ההחלטה הבינלאומית לחלוקה היא השער לנכּבה הפלסטינית והתירוץ הציוני להקמת ישראל

בפתח הרצאתו לרגל יום השנה השישים לנכּבּה בלונדון, אל-ח'אלדי הדגיש שהחלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות מתאריך 29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה) שימשה כשער לנכּבּה שהתרחשה בשנת 1948. בריטניה, כמובן, הייתה זו שזרקה את המאבק הפלסטיני לפתח האומות המאוחדות כדי להימלט מההשלכות ההרסניות של המדיניות היהירה של הבטחת מולדת לאומית יהודית, שהושקה שלושה עשורים לפני החלטה זו, בשנת 1917, באמצעות ארתור ג'יימס בלפור. החלטת החלוקה הוציאה את בריטניה מהתהום שבה מצאה את עצמה, לכאורה כדי ליצור שתי מדינות (יהודית וערבית) שיבואו אחרי המנדט בפלסטין, וכדי לסיים את תפקיד בריטניה בתקווה להתחמקות מאחריות מוסרית כלפי הקורבן העיקרי של מדיניותה, קרי, העם הפלסטיני.

מעניין שלא ג'ורג' וו. בוש (נשיא ארה"ב) ולא גורדון בראון (ראש ממשלת בריטניה) התייחסו בנאומים שלהם בכנסת הישראלית בשנת 2008 להחלטת החלוקה משנת 1947, בעוד שהנשיא המאריקאי דאז, הארי טרומן, דחף נמרצות לקבלת ההחלטה באספה הכללית, וקודמו של גורדון, ראש הממשלה הבריטית דאז קלמנט אטלי, העמיד פנים שאינו מקבל אותה בכך שנמנע מהצבעה, בזמן שדאג ששותפותיה של בריטניה בחבר העמים יצביעו לטובתה.

לפי אל-ח'אלדי, החלטת החלוקה היא אחד המיתוסים המייסדים של ישראל במערב, בטענה שהיא הייתה החלטה הוגנת, מעשית, מוסרית וחוקית, ושהיהודים קיבלו אותה בעוד שהפלסטינים והערבים דחו אותה. אך הפלסטינים והערבים דחו את החלטת החלוקה משום שהיא בהחלט לא הייתה הוגנת, מעשית, מוסרית או חוקית. למעשה, התוקפנות הייתה בלב רעיון החלטת החלוקה של האומות המאוחדות ובמנגנוני היישום המתוכננים שלה. תחת השלטון הבריטי, פלסטין המנדטורית חולקה ל־16 מחוזות. אז מה היה חלקה של המדינה היהודית במחוזות אלה לפי החלטת החלוקה? התשובה היא שתשעה מהם הוקצו למדינה היהודית, בעוד שהיה רוב יהודי רק באחד מ־16 המחוזות (יפו-תל אביב), בעוד שבשמונה המחוזות האחרים אחוז היהודים היה כדלקמן: פחות מאחוז אחד (באר שבע), 13 אחוז (צפת), 16 אחוז (נצרת), 17 אחוז (טולכרם), 22 אחוז (רמלה), 30 אחוז (ביסאן), 33 אחוז (טבריה), 47 אחוז (חיפה).

באף אחד מתשעת המחוזות שהוענקו ליהודים על ידי האומות המאוחדות להקמת מדינתם החזיקו היהודים ברוב הקרקע, ובתשעת המחוזות הללו אחוז הבעלות שלהם היה כדלקמן: פחות מאחוז אחד (באר שבע), 14 אחוז (רמלה), 17 אחוז (טולכרם), 18 אחוז (צפת), 28 אחוז (נצרת), 34 אחוז (ביסאן), 35 אחוז (חיפה), 38 אחוז (טבריה) ו־39 אחוז (יפו-תל אביב).

הרוב המכריע של הקהילה היהודית בפלסטין התגורר בשלוש ערים: חיפה, תל אביב וירושלים. האוכלוסייה היהודית מחוץ לשלוש הערים הללו הייתה מיעוט. שטח הקרקע הכולל שבבעלות היהודים בפלסטין בשנת 1948 לא עלה על 1.6 מיליון דונם, בעוד שהשטחים שהוקצו למדינה היהודית בצו החלוקה כללו 15 מיליון דונם. לכן, מה שהאו"ם באמת אמר ליישוב היהודי בפלסטין היה, במילותיו של אל-ח'אלדי: קדימה, קחו את 13.4 מיליון הדונם הנוספים האלה שאינם בבעלותכם במדינה שנתתי לכם מבעלי האדמה האמיתיים – האנשים שגרים עליה ומתפרנסים ממנה.

עם זאת, ההתנגדות הפלסטינית לפלישה זו – הסיפוח הכפוי של אדמות פלסטיניות למדינה היהודית – נתפסה (ועדיין נתפסת) במערב כמעשה תוקפני, בעוד שהמתקפה  של היישוב היהודי בין השנים 1947-48 להרחבת שטח היישוב פי עשרה, בניגוד לרצון האוכלוסייה הילידית, נחשבת להגנה עצמית. גם כיום, המערב מתאר כל צעד של המנגנון הצבאי של ישראל (שירש את היישוב היהודי) כ־"הגנה עצמית".

אל-ח'אלדי הדגיש כי ישראל שואבת את הלגיטימיות שלה בחלקה מ־"קבלת" ההנהגה הציונית את תוכנית החלוקה. ה־"קבלה" הזו אינה מפתיעה, שכן החלוקה הייתה הפתרון הציוני ה־"רשמי" לבעיה הפלסטינית. אך ברור כי הנהגת היישוב היהודי לא התכוונה לעמוד בגבולות החלוקה המוצעים – כפי שניתן לראות מהוראות הפעולה של תנועת ההגנה כפי שהן מופיעות ב־"תוכנית ד'". קרי, התוכנית הכללית לכיבוש הצבאי של פלסטין, שהישוב העברי החל ליישם שישה שבועות לפני סיום המנדט הבריטי. בנוסף, בעוד שההנהגה הציונית קיבלה בעל פה את החלוקה, התנועה הרוויזיוניסטית (לימים "חרות" ב-1948) ותנועת אחדות העבודה, שהיו המפלגות השנייה והשלישית בגודלן ביישוב היהודי (אחרי מפלגת מפא"י השלטת), התנגדו להחלטת החלוקה בתוקף ודרשו בגלוי מדינה יהודית בכל "ארץ ישראל".

בנקודה זו חשוב לציין כי לפני הרצאה המדוברת של אל-ח'אלדי בלונדון, ולרגל חמישים שנה לנכּבּה, פרסם וליד אל-ח'אלדי מחקר שכותרתו "חזרה להחלטת החלוקה – 1947" ב־"כתב העת ללימודי פלסטין" (כרך 9, גיליון 33, חורף 1998), שבו ניסה לענות על השאלה האם דוד בן-גוריון ותנועתו (תנועת העבודה/מפא"י) קיבלו בכנות את החלטת החלוקה של 1947. אל-ח'אלדי עונה על השאלה בעיקר על ידי תיעוד שתי עובדות בסיסיות חשובות מאוד: ראשית, החלוקה הפכה למטרה הטקטית של הנהגת הזרם הציוני המרכזי (תנועת העבודה) מאז ועדת פיל (1937). עם זאת, המטרה הטקטית בשנים שלאחר מכן התרחקה מהמטרה של "המחנה הרוויזיוניסטי" בראשות זאב ז'בוטינסקי, שהייתה הקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן בכוח הנשק. דבר זה בא לידי ביטוי ב־"תוכנית בולטימור", שנוסחה על ידי בן-גוריון בשנת 1942. עם זאת, בשנת 1946, חזר בן-גוריון ואימץ את תוכנית החלוקה מטעמים טקטיים. שנית, כפי שציינו הביוגרפים שלו, בן-גוריון הזהיר את עמיתיו כי קבלתו את החלוקה אינה מהווה ויתור על מדינה יהודית בשטח "כל פלסטין", אלא מעבר למה שכינה "ציונות עמוקה", המבוססת על דוקטרינת היישום ההדרגתי של האידאולוגיה הציונית הקלאסית.

בחזרה להרצאתו בקיץ 2009 באוניברסיטת לונדון, וליד אל-ח'אלדי ציין כי אימוץ תוכנית החלוקה על ידי האו"ם עורר את מה שנודע כ־"שלב מלחמת האזרחים" במלחמה הפלסטינית הראשונה, שנמשך עד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב־14 במאי 1948. במהלך תקופה זו, הפעולות המשותפות שביצעו ההגנה וקבוצות המחתרת, קרי האצ"ל והלחי, הובילו לקריעת מרקם החברה הפלסטינית כפי שהיה בתקופת המנדט הבריטי. הן הביאו להתחלת תהליך גירוש המוני של פלסטינים, כיבוש ערים ערביות ועשרות כפרים ערביים, ולהידוק השליטה היהודית באזורים שהוקצו למדינה היהודית ועל שטחים נרחבים מחוצה לה, במסגרת "תוכנית ד'". אל-ח'אלדי טען שהמלחמה הסדירה עם מדינות ערב שהחלה ב־15 במאי 1948 לא הייתה פורצת אלמלא התרחשו אירועים שקדמו לה, וכי תוצאת המלחמה הסדירה הוכרעה לטובת ישראל עוד לפני שהחלה. הוא גם ציין כי "הסכנה הקיומית" למדינה היהודית הצעירה – לכאורה מפני הצבאות הערביים בשנת 1948 – תופסת מקום מרכזי במיתוס הציוני והישראלי. אך הוא גם הדגיש שהסכנה הזו, כמו "ההגינות", "המוסר" וה־"חוקיות" של החלטת החלוקה של האו"ם, היא גם מיתוס.