יש למצות את הדין עם המערכת כולה, לא עם חיילים מסויימים- פרשת הפצ"רית בעיני משפטנית פלסטינית

הדיון סביב פרשת הפרקליטה הצבאית הראשית בקרב המחנה הליברלי בישראל נחצה לשני מחנות: האחד הוקיע את מעשיה בהדלפת סרטון ההתעללות בעציר פלסטיני והגשת תצהיר כוזב לבג"ץ, אך בד בבד גינה בתוקף את מסע השיסוי המכוער והמתוקשר נגדה. המחנה השני הקפיד להעלות על נס את חלקה של הפצ"רית במתן הכשר לפשעי המלחמה והזהיר מפני הסטת הדיון מהנושא המרכזי: ההתעללות בעצירים פלסטינים והחובה למצות הדין עם החיילים שפשעו. 

שתי העמדות הללו לוקות בחסר.

אכן, מסע שיסוי מכוער ומתוקשר נגד כל אדם, הוא בזוי ודוחה, וקל וחומר כנגד אישה. אין שמחה לאיד באף אדם שמעדיף להקדים את העונש שהוא עלול לקבל על ידי שליחת יד בנפשו עוד בטרם מוצה הדין עמו. 

אך בצד המימד האנושי שבהזדהות עם מצוקתה של אישה הנתונה תחת מתקפה, יש מקום לעמוד על מעשה ההדלפה בהקשרו, ולא כמעידה נקודתית. חשיפת סרטון המוכיח את טענות ההתעללות בעצירים עזתים היא מעשה מוסרי ומתחייב, אך את זה היה חובה לעשות בגלוי. הדלפת הסרטון בסתר היא מעשה פחדני של בעלת סמכות חסרת עמוד שדרה החוששת להישיר מבט לציבור ולומר לו "חייליכים פושעים, ומחובתי למצות את הדין עימם". מי שלא מעזה לעשות זאת בפנים גלויות בעניין פשוט כהצגת סרטון, אין פלא שגם לא העזה לחקור פשעי הרעבה, רצח עם והשמדה. 

כך גם באשר למסקנה כי הפצ"רית ופקודיה הגישו תצהיר כוזב לבית המשפט העליון. אזכיר, כי במענה לעתירה שהוגשה לבג"ץ בה הוא התבקש להורות על חקירת מקור הדלפת הסרטון, פרקליטות המדינה עדכנה, כי הוקמה ועדת בדיקה פנימית. מאמצי הועדה הנ"ל למציאת "המדליף" העלו חרס, ולכן המסקנה היתה "שהעבריין שהדליף לא נודע". זה מה שטענה הפרקליטות בפני בג"ץ. 

משהודתה הפצ"רית, כי היא עמדה מאחורי ההדלפה, הרי שבדיעבד הסתבר, כי הקמת ועדת הבדיקה היתה אחיזת עיניים. הקמת הועדה נועדה לשדר מראית עין של פעולה ובירור לעניין שלא הצריך בירור, אלא טיפת הגינות ואומץ. בפועל, מטרת הקמת ועדת החקירה הפיקטיבית היתה ניסיון למנוע ביקורת או חקירה חיצונית לעניין ההדלפה. 

התחקיר הצבאי כשיטת טיוח

הטענה שהגשת תצהיר כוזב לבג"ץ היא מעשה פלילי חמור מאד נכונה, אך אי אפשר לחתום בזאת את הדיון סביב הנושא. השאלה שצריכה להישאל איננה עד כמה חמור המעשה האחרון של הפצ"רית כאשר דיווחה כזב לבג"ץ, אלא כמה פעמים לפני כן היא או אחרים, עשו זאת באין מפריע. 

העלאת טענת עריכת "תחקיר צבאי" או הקמת ועדת "בדיקה פנימית", בדומה למה שנטען בפרשת הפצ"רית, אינה זרה לנוף המשפטי הישראלי. טענות שכאלו עלו כל אימת שנדרשו רשויות הביטחון לחקור את פשעי פקודיהם באופן עצמאי ובלתי תלוי. ארגוני זכויות אדם מחו בעבר כנגד תופעת התחקירים הצבאיים הפנימיים, הרחוקים מלקיים את חובות החקירה. מדובר במנגנון חקירה פנימי שאיננו עצמאי, איננו שקוף ובמבחן התוצאה גם אינו אפקטיבי. 

תחקירים פנימיים שימשו כלי לטיוח חקירת פשעים מאז ומתמיד. ידועה בעיקר פרשת קו 300 בשנת 1984, שבה הוציאו אנשי השב"כ להורג שני פלסטינים שנעצרו לאחר שניסו לחטוף אוטובוס ישראלי. רשויות הבטחון עשו אז כל אשר לאל ידם על מנת לטרפד חקירה פלילית חיצונית ועצמאית. תחת זאת הם אצו רצו להקים ועדת חקירה צבאית פנימית (ועדת זורע), שהצנזורה אסרה לפרסם אפילו את עובדת הקמתה. בדיעבד התברר שמדובר היה בועדת חקירה צבאית, שכל מטרתה היתה להסתיר ולטייח. העובדה כי שני פלסטינים נתפסו חיים והוצאו להורג על ידי אנשי השב"כ, היתה ידועה לגורמים הרלוונטים. הקמת ועדת חקירה פנימית, היתה דרך הטיוח שנבחרה כדי להעמיד פני חקירה ורצון להגיע לחקר האמת, שהיתה ידועה כבר למחרת הארוע. 

כשבג"ץ לא מאפשר לחקור את הצבא

הסכנה הטמונה בהגשת מידע כוזב על ידי רשות שלטונית חוקרת בפני בג"ץ אינה רק ברמה הערכית. אופיו של ההליך בבג"ץ לא מאפשר את חקירת מגיש התצהיר באופן אוטומטי ונדיר שבג"ץ יאשר לעותרים לחקור מצהירים בפני בית המשפט. בית המשפט מקבל את עמדת הרשויות ומסקנותיהן בענייני חקירות ככתבן וכלשונן ולא ממהר להתערב במסקנותיהן. אין דוגמא טובה יותר למגמה של בג"ץ באימוץ העיוור של עמדות המדינה, מאשר העתירות שהוגשו בשנתיים האחרונות על ידי ארגוני זכויות אדם, בהן ביקשו לברר מה עלה בגורלם של מאות עזתים שנצפו חיים ובהמשך נעלמו עקבותיהם, אגב מעצר או מבצע צבאי. מדו"ח שפרסם ארגון המוקד להגנת הפרט לאחרונה עולה, כי בתקופה שבין מאי ל-אוקטובר 2024, הצבא טען במענה לכ- 400 בקשות שהגיש הארגון לאיתור נעדרים עזתים,  כי "אין אינדיקציה למעצר או החזקה" של הנעדר. עתירות שהוגשו לבג"ץ שבהן ניתן אותו מענה על ידי הצבא נדחו ברובן, לאחר שבג"ץ היה מסתפק בעמדת המדינה ומאמץ אותה ככתבה וכלשונה. בדו"ח הנ"ל הארגון מפנה למקרים בהם מעצרם של הנעדרים על ידי הצבא היה ודאי, ולעיתים מתועד, ולמרות זאת בג"ץ דחה את העתירה בנימוק שעומדת למדינה חזקת התקינות המינהלית. 

פרשת הפצ"רית איפוא, אינה יכולה להיות ממוסגרת כמעידה אישית או כתקלה נקודתית. זוהי תקלה שחשפה רעה חולה ומושרשת בקרב רשויות האכיפה והחקירה: לסמוך על האמון העיוור שניתן בהן ולהרגיש בנח להעלות כל טענה, מופרכת ככל שתהיה, בידיעה שהיעדר מנגנון בקרה אפקטיבי הופך אותה לעובדה מוגמרת. הדבר נכון לגבי עמדות המוגשות לבית המשפט בגלוי, ונכון שבעתיים בעמדות המובאות במחשכים ובדו"חות סודיים, שבג"ץ נוטה לאמץ בשתי ידיים. אי לכך, אין לראות בפרשת הפצ"רית פרשה שמסמלת "בורג" שסרח, אלא פרשה שחושפת תרבות של סרחון במערכת כולה. 

כתב האישום הבודד מגן על המערכת - לא על הצדק

המחנה הביקורתי השני בפרשת הפצ"רית מבקש להזהיר מפני הניסיון לעמעם את פשעי החיילים נגד העציר העזתי מעצם ההתעסקות ברדיפת הפצ"רית. הנמנים על אותו מחנה עסוקים בשאלה, כיצד תשליך הפרשה על כתב האישום שהוגש נגד החיילים ומזהירים מפני אפשרות ביטולו. גם כאן המבקרים חוטאים בעניין מהותי ואף משחקים לידיה של מערכת אכיפת חוק בלתי אפקטיבית. בשנתיים האחרונות נחשפנו להיקף תופעת ההתעללות בעצירים העזתים והפלסטינים בכלל בכל מתקני הכליאה שבהם הוחזקו. התקשורת הפלסטינית דיווחה עד כה על מותם של למעלה מ-80 כלואים שנעצרו בעודם בחיים ושוחררו בשקיות. הדיווחים על העינויים, ההתעללות הפיזית והנפשית בכלואים, בשילוב עם מדיניות ההרעבה המכוונת וההשפלה הבזויה גדשו את הרשתות החברתיות, כלי תקשורת מקומיים ובינלאומיים ודו"חות של ארגוני זכויות אדם. חרף הזוועות שנחשפו, לא ראינו כל מהלך רציני של מיצוי הדין עם האחראים הן להריגתם של הכלואים והן להתעללות המכוונת בהם. 

משכך, הגשת כתב האישום בגין הפשעים שתועדו בסרטון המודלף אינה יכולה להתפרש אלא כאקט שנעשה בלית ברירה, משנמצא תיעוד שעלול לדלוף במוקדם או במאוחר. כתב האישום הבודד שהוגש והדיון סביבו מייצרים מצג שווא של קיומה של מערכת אכיפת חוק משפטית שהפוליטיקאים מנסים לפגוע בה, ויש להיחלץ להגן עליה. מערכת אכיפת החוק נגד אנשי כוחות הביטחון במדינה רחוקה מלהיות עצמאית ובוודאי אינה אפקטיבית. אחרת, מה הטעם לבקש את מעורבותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בחקירת פשעי המלחמה שביצעה המדינה, אם רשויות החוק בישראל יודעות לעשות זאת בצורה טובה? 

אל לנו לצאת תיגר נגד ביטולו של כתב האישום נגד החיילים. ככלות הכל, מדובר באישום המבוסס על מדיניות אכיפה סלקטיבית שנועד להציג את מערכת האכיפה הצבאית כמתפקדת וכאפקטיבית. דאגת המחנה הליברלי לגורלו של כתב האישום נגד החיילים והקריאה למצות הדין עימם משחקת לידי כל מי שמנסה לזרות חול בעיני מנגנוני הבקרה והחקירה הבינלאומיים, ולהציג את מערכת המשפט הצבאית בישראל ככזו שיודעת לחקור בעצמאות, בשקיפות ובהגינות.