כפר אל־עראקיב: סמל להתנגדות עיקשת

בפעם ה־243 מאז נהרס לראשונה לפני חמש־עשרה שנה, נהרס כפר אל־עראקיב שוב, ביום שני בשבוע שעבר. מחזה ההריסה הפך לריטואל קבוע. ובכל זאת, תושבי הכפר נאלצו לחזות במראה האבסורדי הזה — 243 פעמים. 

כדי להגיע לאל־עראקיב, יש לסטות בפתאומיות מהכביש המהיר אל דרך עפר צדדית. דחפורי הממסד הישראלי מכירים את הפנייה הזו היטב.
הריסת הכפר הראשונה נערכה בלילה שבין ה־26 ל־27 ביולי 2010. ולפני שבוע, ביום שבת (26 ביולי 2025), עשרות רבות של תומכים בחרו שוב לקחת את אותה פנייה חדה ולנהוג בדרכים הלא־סלולות — רק כדי לעמוד לצד אנשי הכפר, להזדהות עם מאבקם, ועמידתם לצד תושבי הכפר שנהרס 242 עד אז.

במהלך השנים הפך אל־עראקיב לסמל של התנגדות בלתי מתפשרת מול מוסדות המדינה.
לתושבי הכפר יש זיקה היסטורית לאדמה — כזו שהחלה עוד לפני קום המדינה. אולם הרשויות עושות מאמצים מכוונים "למחוק" את הקשר הזה — לעקור את התושבים, לייער את השטח, ולשכתב את הנרטיב. המדינה מנהלת נגדם מאבק סיזיפי, אך תושבי אל־עראקיב נשבעים: לא נהיה פליטים.

ההריסות החוזרות לא פסחו גם על מסגד הכפר. השריד האחרון שנותר הוא בית הקברות.
נראה כי המדינה איננה מוכנה להשלים עם נוכחות החיים באדמה הזו — ורק את המתים היא מניחה לנפשם.

כפר אל־עראקיב הוא כפר בדואי משולל הכרה עד עצם היום הזה.

הכפר ממוקם בין באר שבע, שראשיתה כמושבה שתכננו העות'מאנים להפוך לעיר אורבנית בדואית לצורך "אזרוח" הבדואים, לבין רהט — ה"גטו" שמדינת ישראל הועידה לבדואים, במטרה לרכזם ולדחוק אותם מהמרחב הפתוח.

המאבק של הרשויות בתושבי אל־עראקיב חושף את הרצון ל"הכריע" את הכפר — כלומר, לעקור את צורת החיים הנוודית שמחייבת גישה לשטחי מרעה נרחבים, וזאת מתוך סתירה מוחלטת לחזון הישראלי לנישול הפלסטינים מאדמותיהם.

תושבי אל־עראקיב — שחיו תחת שלטון צבאי מאז הנכּבה — נדרשו בשנת 1951 לעזוב את הכפר למשך חצי שנה, בטענה שהצבא זקוק לו לאימונים. התקופה תמה מזמן, אך המדינה מעולם לא הכירה בזכותם של התושבים לחזור.
המאבק על קרקע הוא ליבת הציונות מאז ומעולם. לא מדובר בעניין מקומי. זהו מאבק על תפיסת בעלות, ריבונות וזהות. המדינה מבקשת לרכז את הערבים בשטחים מצומצמים ככל האפשר, ולהכפיף את חייהם לתכנון השלטוני. לא במקרה קבע בן־גוריון ש"בנגב ייבחן העם בישראל".

במרחב ההולך ומצטמצם סביב כפר אל־עראקיב, מציצים מרחוק עצי קק"ל. כמו דגל נטוע בקרקע כבושה, מזכירים העצים הללו לתושבי הכפר מהו, בעיני המדינה, ייעודה ה"ראוי" של האדמה: לא למחיה אנושית — חלילה — אלא לנטיעה, לצמחים, לטבע שמעלים את האדם מן השטח. אותם עצים זרים שלא מתאימים לטבע ובעלות השפעה שלילית עליו. אך זו אינה מקריות. במציאות שבה עצים מועדפים על פני בני אדם, אין מנוס מן התהייה:
האם הגישה האוריינטליסטית אינה מסוגלת לדמיין כפר ערבי פסטורלי אלא כריק שיש לאכלסו מחדש?
האם ההיגיון הקולוניאלי מסוגל בכלל להכיר ביופיו של מרחב ערבי שאינו זקוק לגאולה יהודית, או שגורלו תמיד להיות מושא להריסה?

מאבקם של תושבי אל־עראקיב, ובמידה רבה של כל הבדואים בישראל, הוא מאבק שנוגע בכולנו.
והוא קודם לנתניהו.

אני מוחה על הניסיון השחוק והנוח מדי לקשור את ההריסות והנישול בדמותו של "האיש הרע", אותו רעיון שעלה לא פעם מפיהם של חלק מנואמי העצרת. התפיסה שלפיה ממשלה מסוימת או העומד בראשה הם אלה שזרעו את הפקודות לאכיפה, לקרקוע הדחפורים, לעקירת התושבים. כאילו אם רק תעלם הממשלה והעומד בראשה, יפרח אל־עראקיב מחדש.
אבל המציאות קשה ומורכבת יותר. ממשלת לפיד־בנט לא הסדירה את הכפר, לא בלמה את ההריסות, ולא שינתה את מדיניות ההדרה והנישול.

המאבק הזה החל הרבה לפני שלטונו של נתניהו, ולמעשה — עם עליית הציונות.
היום, הממסד פשוט מממש את יעדיו הקדומים, בצורה מדודה, ומכוונת.

למרבה הצער, המאבק הזה טרם הפך למאבק כלל־פלסטיני. רק תושבי אל־עראקיב חיים את מחזור ההריסה־והקמה שוב ושוב, לבדם. אבל הקו המחבר ברור: בין ניסיונות נישול הקרקע בנגב — לבין גירוש הקהילות הפלסטיניות בגדה — לבין מלחמת ההשמדה בעזה. לכל אחת מן הפעולות האלה מטרה אחת: השמדת פלסטין. השמדת הפלסטינים.