לוד: כשרצח הוא רק "טעות בזיהוי"

המשטרה מגדירה את הרצח "טעות בזיהוי" אבל המציאות ברורה וזו אינה טעות: חיי הערבים בלוד הופקרו. ביום חמישי האחרון נוספה עוד לוויה לרצף הארוך מדי של הלוויות בלוד. ואליד בדויה, בן 32, אב לשלושה ילדים, נורה למוות ברחוב. הוא לא היה יעד לחיסול ולא היה חלק מעולם הפשע. הוא פשוט היה שם. לכן, לפי הודעת המשטרה, מדובר הפעם ב"טעות בזיהוי".

שתי המילים הקרות והיבשות – "טעות בזיהוי" מכסות על מציאות בלתי נסבלת. הן לא רק תיאור טכני של מחדל, אלא גם גילוי מצמרר של חוסר אונים קהילתי והפקרה מערכתית: כדורים נורים ללא הבחנה, וכל תושב – גבר או אישה, ילד או מבוגר – עלול להפוך לקורבן. בלוד של 2025, הביטחון האישי קרס מזמן, והמוות יכול להגיע בכל רגע, בלי אזהרה.

המשטרה פועלת רק כשהקרבן יהודי

מדברי המשטרה עולה סתירה חמורה: אם המשטרה יודעת להצהיר שמדובר ב"טעות בזיהוי", סימן שיש לה מידע, סימן שהיא מבינה מי היה היעד המקורי, שהיא מחזיקה בתמונה מודיעינית מסוימת, שהיא יודעת משהו על הירי. ואם היא יודעת – היא מחויבת לפענח. לא יתכן שהמשטרה יודעת להסביר למה הרצח קרה, אבל לא יודעת לעצור את מי שביצע אותו.

מאז תחילת 2025 נרצחו בלוד 16 תושבים ערבים. שש עשרה משפחות שכולות, ששה עשר בתים שהפכו לעיי חורבות של כאב. מתוך 16 הרציחות הללו – שתיים בלבד פוענחו. שתיים. הנתון הזה אינו טעות סטטיסטית, אלא עדות למערכת שאיבדה שליטה ונראה שגם איבדה עניין.

הפער מתחדד עוד יותר כשמזכירים את המקרה של פבל רוזוב – היהודי היחיד שנרצח בלוד השנה. הרצח שלו זכה לטיפול מיידי ונחוש: כוחות גדולים גויסו, נפתחו כיווני חקירה, השב"כ היה מעורב והמשטרה הציגה זאת כהוכחה ליכולת שלה לפעול. אלא שכעבור שבועות התברר כי התיק קרס. למרות המאמץ הראשוני, החקירה נתקעה במבוי סתום, ולא הוגש כתב אישום. הסיפור הזה ממחיש היטב את הפער: כאשר הקורבן יהודי – המערכת נרתמת ומפגינה נחישות; כאשר הקורבן ערבי – לרוב אפילו המאמץ הראשוני הזה לא נעשה, והתיקים נשארים פתוחים ללא תוצאה.

המערכת הוכיחה שכאשר היא רוצה – היא יודעת לפעול. לעומת זאת, כמעט כל הנרצחים הערבים נשארו בגדר "תיק פתוח". הדם שלהם לא הביא לאותה נחישות, לא לאותן כותרות ולא לאותה תגובה נחרצת מצד המשטרה.

כאן מתעוררת השאלה שאסור לברוח ממנה: האם חיי יהודים שווים יותר מחיי ערבים? האם יש היררכיה סמויה בדם שנשפך בלוד? התשובה עולה מעצמה מתוך הנתונים האלה – והיא צורבת מכאב.

תירוצים במקום צדק

בכל פעם שערבי נרצח, יש למשטרה תירוץ מוכן: "סכסוך פנימי", "חיסול חשבונות" "כדור תועה", ועכשיו גם "טעות בזיהוי". תמיד מילים טכניות שמטילות אשמה על הסביבה וממסכות את העובדה הפשוטה – אין צדק ואין דין. רוצחים מסתובבים חופשי, משפחות קוברות את יקיריהן, ותושבים לומדים שהחיים שלהם לא נחשבים.

הרצח של ואליד בדויה ממוטט גם את התירוצים עצמם. האיש לא היה חלק מסכסוך, לא חי את עולם הפשע, לא חיפש נקמה. הוא נרצח רק מפני שמישהו טעה. זו התמונה המפחידה ביותר: אין יותר "מעורבים" ו"לא מעורבים".בלוד של היום, כולם מטרה אפשרית.

חיים בעיר תחת אש

האלימות כבר מזמן אינה מוגבלת ל"מעגלי פשיעה". היא זולגת לחיי היומיום. הורים מפחדים לשלוח את הילדים לחוגים אחר הצהריים, צעירים נמנעים מלשבת בגינות ציבוריות או בבתי קפה, משפחות חיות בפחד יומיומי מהירי הבא. מי שחי בלוד לא צריך דימויים כדי להבין – הרחובות שלנו הפכו לשדה קרב.

וכשמדינה שלמה צופה מהצד, התחושה מתחדדת: האלימות בלוד לא מעניינת עד שהיא חוצה את גבול ה"מגזר". עד שהיא פוגעת ביהודי. עד אז, מדובר בעיה פנימית, בסכסוכים "שלהם". אבל עבור מי שחי כאן, זו אינה בעיה מקומית אלא משבר לאומי של ממש.

הרצח האחרון מחדד את מה שתושבי לוד יודעים כבר מזמן: הם לא יכולים לסמוך על המשטרה. מה שווה הצהרה על "טעות בזיהוי" בלי פענוח? מה שווות כותרות על "מבצעים מיוחדים" אם הקטל נמשך? מה שווה עוד מסיבת עיתונאים אם האקדחים ממשיכים להסתובב חופשי?

המשמעות של מחדל מתמשך היא לא רק עוד דם שנשפך, אלא גם מסר ברור: במדינת ישראל יש אזרחים שחייהם נחשבים פחות. מדינה שמתנהגת כך לא רק כושלת במילוי חובתה הבסיסית, היא פוגעת בלכידות החברתית של עצמה.

זמן להתעורר 

לוד לא יכולה להמשיך לקבור את ילדיה בקצב הזה. החברה הערבית לא יכולה להמשיך לחיות תחת איום קבוע של ירי חופשי. המשטרה לא יכולה להמשיך להסתתר מאחורי ניסוחים יבשים. האחריות שלה – ושל המדינה כולה – היא להבטיח ביטחון אישי לכל אזרח.

לא הצהרות נדרשות, אלא מעשים: חקירות אמיתיות, פענוחים, כתבי אישום. לא מבצעים חד־פעמיים, אלא תוכניות עומק לטיפול בשוק הנשק הבלתי חוקי. יותר מכך, אין די בכוח משטרתי, אלא דרושה גם השקעה בחברה האזרחית: בתעסוקה, בחינוך, במניעה, ובבנייה של אמון בין התושבים לרשויות.

ואליד בדויה, אב לשלושה, לא היה יעד. הוא היה שכן, חבר, אדם צעיר עם חלומות ועתיד. "טעות בזיהוי" קטלה אותו. אבל זו לא טעות, זה מחדל מערכתי. ואם לא נתעורר עכשיו, אם לא נדרוש שינוי אמיתי, המחדל הזה ימשיך לקבור את ילדינו, ויטביע את לוד כולה ואולי גם את הארץ כולה, בים של דם וייאוש.

פידאא שחאדה, חברת מועצה לשעבר בעיריית לוד, ממקימות תנועת השפעה לקידום מנהיגות מקומית נגד פשיעה בערים המעורבות