לפני שקוראים למרי אזרחי, צריך לבנות תשתית ואמון

אי אפשר לצפות מאנשים לשלם מחיר אם אין מי שיתמוך בהם

כולם מדברים על מרי אזרחי. הקריאות נשמעות חדות, החלטיות, נחושות. יש בהן תחושת דחיפות, ולעיתים גם יאוש. נדמה כי המציאות עצמה דוחפת אל הקצה: האלימות משתוללת, הפשיעה מכה בכל בית, והמדינה – כך חשים רבים – אפילו אינה מנסה להגן על אזרחיה הפלסטינים. לנוכח המציאות הזו,מרי אזרחי מוצג כשלב הבא, כתגובה הכרחית, אולי אפילו כצעד היחיד שנותר.

אבל במקביל לקריאות הללו מתרחבת תחושת פחד עמוקה בתוך החברה עצמה. אנשים חוששים לצאת לרחוב. חוששים מהאלימות, מהפשיעה, מהתגובה המשטרתית, מהשלכות כלכליות. בתוך מציאות כזו, הדרישה למרי אזרחי אינה נתפסת בהכרח כמעצימה אלא כקריאה  שדורשת מהציבור חבוט לקחת עליו סיכון נוסף.

הפער הזה – בין השיח הציבורי לבין מצב הרוח החברתי – אינו שולי. הוא לב הדיון.

השאלה שאנשים שואלים אינה תיאורטית אלא פרקטית: אם נצא לרחובות, אם נשבית עבודה ולימודים – מה יקרה ביום שאחרי? מי יישא במחיר? מי יגן על מי שנפגע כלכלית או משפטית? מי מוביל את המהלך? מי אחראי עליו?

רוב הציבור אינו מאורגן פוליטית ואינו חלק ממסגרות מפלגתיות. מדובר באנשים שרוצים ביטחון בסיסי ויציבות. נכונותם להשתתף במאבק תלויה לא רק בצדקת הרעיון אלא גם בתחושת אחריות, בהנהגה ובתשתית שיוכלו לשאת בהשלכות.

מרי אזרחי אינו מתחיל בהכרזה. הוא מתחיל בבניית אמון.

קל לבקר את הציבור ולומר שהוא אדיש או שאינו מספיק נחוש. אבל הפחד איננו ביטוי של חולשה מוסרית. הוא תוצאה של מציאות מתמשכת. כאשר האלימות חודרת לכל שכונה, כאשר נשק בלתי חוקי זמין כמעט לכל עבריין, כאשר עדים חוששים להעיד וכאשר משפחות חוששות לדבר – פחד ופאסיביות הופכים למנגנונים הישרדותיים.

הפחד הזה אינו מנותק גם מן המדינה. רבים חוששים לא רק מן הפשיעה, אלא גם מאפשרות של עימות ישיר עם המשטרה, מהפללה ומההשלכות התעסוקתיות. עובדים חוששים לאבד מקום עבודה, בעלי עסקים חוששים מקנסות או שלילת רישיונות, וסטודנטים חוששים מתיקים פליליים שירדפו אותם שנים קדימה.

בתוך מציאות כזו, קריאה למרי אזרחי נשמעת לעיתים כדרישה להסתכן – בלי ודאות שיש מי שיגן.

מה שאפשר ללמוד מיום האדמה 76'

מרי אזרחי נתפס לעיתים במחשבה הליברלית ככלי במערכת דמוקרטית שמסייע לה לשפר את עצמה, אולם בפועל הוא מעמת לעיתים קרובות את המשטר עם חוסר הדמוקרטיות שלו עצמו. המציאות שבה חיים הפלסטינים אזרחי ישראל מורכבת יותר. כאשר המדינה נתפסת כמי שאינה ממלאת את חובתה הבסיסית להגן על אזרחיה – ואף כמי שמנהלת בפועל את משבר הפשיעה במקום למגרו – האמון ביכולת המערכת לתקן את עצמה נשחק. כאשר החוק נתפס לא רק ככלי ניטרלי אלא כחלק ממנגנון כוח, הפנייה למצפון הרוב אינה מובנת מאליה ואינה מועילה בהכרח.

מעבר לכך, התיאוריה מניחה תשתית ארגונית. מרי אזרחי אינו מעשה של יחידים; הוא תוצר של רשתות חברתיות וקהילתיות חזקות, של הנהגה ברורה ושל מוכנות קולקטיבית לשאת במחיר. ללא אלה, הוא עלול להפוך לאקט סימבולי בלבד.

המאבקים הגדולים בהיסטוריה לא התחילו ברגע אחד של זעם. יום האדמה בשנת 1976 לא היה התפרצות רגעית. הוא היה תוצאה של תהליך ארוך של התארגנות: הקמת ועדות, יצירת הנהגה מתואמת, שכנוע ציבורי והכנה מוקדמת למחיר. ההצלחה לא נבעה רק מן הצדק שבמאבק, אלא מן התשתית שקדמה לו.

כך גם במאבק זכויות האזרח בארצות הברית. רוזה פארקס לא הייתה אישה עייפה שסירבה לקום במקרה,היא הייתה חלק מתנועה מאורגנת. חרם האוטובוסים במונטגומרי נמשך יותר משנה משום שהייתה לו תשתית לוגיסטית, הנהגה ממושמעת ורשת קהילתית שתמכה במשתתפים.

המרי לא יצר את הארגון אלא להפך:הארגון יצר את המרי.

הפשיעה כמנגנון פירוק חברתי

וכאן מתגלה האתגר המרכזי של ההווה. הפשיעה אינה רק בעיה של ביטחון אישי, היא מנגנון פירוק חברתי. היא מייצרת פחד, חשדנות והסתגרות, מחלישה הנהגות מקומיות ומערערת אמון בין אנשים. חברה החיה תחת איום מתמיד מתקשה להתארגן.

יותר ויותר מתגבשת ההבנה כי הפשיעה אינה כשל בלבד. המדינה הוכיחה כי כאשר היא חפצה בכך – וכאשר מדובר בחברה היהודית – היא יודעת להפעיל כלים נחושים נגד ארגוני פשיעה. העובדה שמהלכים דומים אינם מתבצעים באותה עוצמה כלפי ארגונים הפוגעים בחברה הפלסטינית נתפסת לא כהזנחה בלבד אלא כבחירה פוליטית.

במציאות כזו, הפשיעה אינה רק תוצאה של מדיניות; היא גם מכשול בפני כל ניסיון לבנות כוח קולקטיבי שיכול לאתגר אותה.

הכרזה על מרי אזרחי ללא תשתית עלולה להיות מסוכנת. ראשית, היא חושפת יחידים לסיכון משפטי וכלכלי. ללא איגודים מקצועיים, קרנות סיוע ומנגנוני ליווי משפטי, מי שישתתף במרי עלול לשלם מחיר כבד לבדו.

שנית, הכרזה שלא תתממש עלולה לשחוק אמון. אם הציבור ייקרא לצעד דרמטי ולא יראה יכולת אמיתית ליישומו, המסר שיועבר יהיה מסר של חולשה, לא של כוח.

שלישית, ללא משמעת ציבורית ברורה, קיים סיכון של הידרדרות לאלימות – מה שייתן למדינה עילה להחרפת צעדים ולהצגת המאבק כאיום ביטחוני.

אז מה כן?

הפחד אינו סיבה לוויתור. אבל הוא מחייב אחריות. לפני הכרזה על מרי, יש לשאול: האם בנינו את התשתית? האם קיימות מסגרות קהילתיות חזקות? האם יש הנהגה מוסכמת? האם יש רשת ביטחון כלכלית ומשפטית? האם הציבור מרגיש שיש מי שנושא באחריות?

המאבק אינו מתחיל בהכרזה אלא בהתארגנות: בבניית איגודים מקצועיים, בחיזוק הנהגה מקומית, ביצירת רשתות סולידריות, בהשבת אמון ציבורי. כוח אינו נוצר ביום אחד אלא נבנה בהתמדה.

מרי אזרחי עשוי להיות כלי לגיטימי. אך הוא אינו תחליף לבניית כוח. הוא תוצאה שלה.

כולם מדברים על מרי אזרחי. אבל הציבור מפחד.

אולי הגיע הזמן לדבר על מה שיכול להפוך את הפחד לכוח — על התארגנות.

(צילום: מוחמד ח'ליליה)