מה עומד מאחורי האובססיה הישראלית כלפי עזמי בשארה

מאז השביעי באוקטובר 2023, הגביר חלק ניכר מהתקשורת הישראלית את ההתקפה נגד האינטלקטואל והוגה הדעות הערבי, עזמי בשארה. במסגרת ההתקפה המדוברת, בלטו במיוחד פרסומיה וכתביה של רונית מרזן – חוקרת ישראלית מאוניברסיטת חיפה, ובוגרת שירות המודיעין הישראלי. במסגרת הקמפיין המשמיץ שמנהלת מרזן, היא טוענת שבשארה הוא המקור העיקרי לעמדות שגיבשו אנשי תנועת חמאס ששהו בדוחה, בירתה של קטאר, במשך שנים ארוכות. מרזן טוענת עוד שבעקבות כך העמיקו המשברים איתם מתמודדת ישראל, במיוחד ברמה הדיפלומטית והבינלאומית, עוד לפני ההתקפה של השבעה באוקטובר 2023. מרזן מנהלת את הקמפיין שלה מעל דפי עיתון הארץ שמפרסם את מאמריה, למרות שאינה מספקת שום ראיות לטענותיה.

מאחר שלקמפיינים כמו זה שמרזן מנהלת יש הקשר פוליטי- תרבותי, מתבקשת יותר מפרשנות עיתונאית על מנת להתעכב עליהם, ולכן אסתפק באזכור כמה הפניות שיסבירו את המניעים שמאחורי הקמפיין נגד בשארה.

במאמר שפורסם בהארץ לפני יותר משנה (1.1.2025), כתבה מרזן, בין השאר,  שבשארה מהווה השראה מזה שנים ארוכות לח'אלד משעל, מנהיג תנועת חמאס וראש הלשכה הפוליטית שלה לשעבר. היא טענה שכעת בשארה נותן השראה גם לראש הממשל הסורי הנוכחי, אחמד א-שרע. מרזן מבססת את המסקנה הזו על שאיפתו של בשארה להקמת ברית בין מדינות הלאום הערביות והאסלאם הפוליטי, ולקידום רעיון "האיחוד הערבי" כדוגמת האיחוד האירופי. במילים אחרות, מרזן נשענת על אמירה תיאורטית שבשארה פרסם כדי להסיק שהוא מהווה השראה ומדריך למשעל ולאחרים. בנוסף לכך, מרזן אינה מדייקת כשהיא מצטטת את האמירה הנ"ל. בשארה התנה את שיתוף הפעולה בין המדינות הערביות והמוסלמיות בקיום דמוקרטיה והתחייבות לזכויות אזרח ולחירויות. לפי מאמריה של מרזן, בשארה לימד את משעל כיצד להתנהל ברכות עם המערב, וכיצד יוכל לאמץ רטוריקה מיליטנטית נגד הקולוניאליזם הציוני ונגד משטר האפרטהייד שישראל הקימה ועדיין מתחייבת לטפחו, ולא נגד היהודים עצמם. באותו מאמר ציינה מרזן שבשארה מהווה השראה לאחמד א-שרע, וכי הוא הציע לא-שרע לעבור משפת ההתמרדות והמהפכה לשפה של בניית מוסדות מדינה, משפת הג'יהאד האיסלמי לשפת שחרור לאומי ערבי וסורי, ומשפת הדרה ודיכוי לשפת הכלה המכבדת את זכויות האדם והאזרח. כל דבריה של מרזן שנזכרו לעיל הם פנטזיה שאינה נשענת על דבר. בשארה אינו מכיר את א-שרע אישית. כל אדם יכול לעיין בספרו עב הכרס של בשארה "המעבר הדמוקרטי ובעיותיו: לקחים תיאורטיים מהחוויות הערביות", ולהסיק שהוא אינו דומה במאומה למה שמתרחש בסוריה.

התמקדות בדובר כדי להימלט מהדיון עצמו

מרזן טוענת שמשעל, ולאחר מכן א-שרע, רכשו מיומנויות קוגניטיביות ואימצו רטוריקה המדמה את הרטוריקה המערבית ובו בזמן מביכה את המדיניות של המערב. כמו כן, היא חושבת שאילולא עזרתו של בשארה ועזרתה של קטאר, שניהם לא היו מצליחים לרכוש כישורים אלה. מאין נובעת ההנחה הזו? רק אלוהים יודע. מבחינת מרזן, מיומנויות אלה מעכבות את שאיפותיה של ישראל בכל מה שקשור למדיניות חוץ ויחסיה עם גורמים בינלאומיים, וסותרות את תדמית האויב כפי שישראל מנסה להציג אותה.

הנושא אותו אני מעלה כאן אינו תוכן דבריה של מרזן, משום שאני יודע מבשארה אישית שהם אינם נכונים. מה שמעניין אותי הוא המניעים שמאחורי פרסומיה של מרזן.

בעודי קורא את דבריה של מרזן, אני נזכר במה שבשארה התייחס אליו בעצמו לפני כשני עשורים בספרו "תזות על ההתעוררות המעוכבת" (2003), כאשר הדגיש שאחד הגורמים המעכבים את ייצור הידע והצטברותו הוא ההתדיינות עם הדובר לשם הימלטות מהדיון עצמו. זה בדיוק מה שמעסיק את מרזן, המחמשת את עצמה בתפיסה קונספירטיבית ישראלית מנותקת מהמציאות. אני אפילו נמנע מלטעון שהיא אוריינטליסטית, משום שחלק מהאוריינטליסטים מבדילים בין אמת לבּדיה. מרזן מכחישה את כל מה שבשארה מייצג מאז ומעולם, ובמיוחד את מה שכתב לפני האירועים שהתרחשו לאחרונה. ניתן להסיק מפרסומיה של מרזן שהיא אינה בקיאה בספריו של בשארה, או שהיא מזייפת את כתביו בכוונת מכוון. מה שבטוח הוא שהיא טווה סיפורים בדיוניים שאינם מכילים אמת כלשהי.

בלי קשר למטרותיה של מרזן וללהקת המעודדות והמעודדים שלה, מאחר שאני מאמין שחזרה על מה שידוע מראש יכולה להועיל למי שאינו בקיא בדברים, אציין שמה שמרזן חוששת ממנו בכל הקשור למה שעזמי בשארה מייצג הוא זה:

ראשית, הטענות השונות של בשארה לגבי מה שנחוץ להתמודדות עם הפרויקטים השונים לחיסול השאלה הפלסטינית, ונוכחותו המתמדת של בשארה בשיח הקשור לתחום הזה. כדי להדגים זאת, נזכור שבתקופה הקצרה שקדמה למלחמה על עזה, הפרויקטים הנזכרים לעיל כללו – בין השאר – את העסקה של טראמפ ונתניהו, הידועה יותר בשם "עסקת המאה". שנים ארוכות לפני כניסתה של מרזן לזירת ההסתה כישראלית התורנית, בשארה הדגיש בכתביו ובהצהרותיו שכדי להתמודד מול פרויקט טראמפ - נתניהו בהצלחה, יש לקרוא לסוגייה בשמה: שאלת פלסטין.

מודאגים מהפרכת הלגיטימציה של הכיבוש

שנית, מה שמרזן חוששת ממנו יותר מכל הוא התרומה האפיסטמולוגית של בשארה שמגדירה בעיקרה את הסוגייה הזו באופן עצמי, וגם דרך הגדרת "האחר". לפי בשארה, מדובר בסוגיה קולוניאלית בלתי פתורה עד היום. יתרה מזאת, בשארה טוען שמדובר בסוגייה הקולוניאלית היחידה במינה כיום בעולם, וכי היא החלה לקבל צורת אפרטהייד בפועל. בשארה מציין שסמליות הסוגייה הפלסטינית מבחינת הערבים ועמי העולם השונים נובעת מהעובדה שהיא סוגייה קולוניאלית. בהתבסס על הגדרה זו, סוגיית פלסטין קשורה לשחרור ממציאות הכיבוש, הפליטות והאפליה הגזעית בעת ובעונה אחת, אך היא גם שחרור ממציאות הפיצול הפלסטיני. אי לכך, מה שדרוש יותר מכל דבר אחר הוא גיבוש אסטרטגיה ויעדים לשחרור, ולא הצעות לפתרונות פוליטיים. בשארה הדגיש, ועודנו מדגיש, שהיריב הוא משטר האפרטהייד בפלסטין, וכי על הרטוריקה של המאבק הזה להיות דמוקרטית ומוסרית, משום שבעידן הזה שבו מתנהלים מאבקים ערביים נגד העריצות מסביבנו, אי אפשר לנהל מאבק למען צדק בשיח לא דמוקרטי. לדוגמא, אי אפשר לשכנע בצדקת מטרתך אם אתה מגן על משטר כמו המשטר הסורי הקודם. בנוסף לכך, פלסטין כיום היא יחידה אחת ומרחב אחד הכפוף לדרגות שונות של שלילת קרקעות והפקעת הישות הלאומית, ולשיטות שליטה שונות מטעם הרשויות הישראליות השולטות במרחב. כלל הפלסטינים בגדה המערבית, בעזה, והאזרחים הפלסטינים בישראל, ואלה שנמצאים במצב ביניים בירושלים, כולם כפופים למשטר הזה. יחד עם זאת, הנסיבות של כל קבוצה שונות קמעה, וכך גם דרישותיה הספציפיות.

כמו כן, שיטות המאבק של הקבוצות הפלסטיניות שונות בהכרח, כמו גם החזיתות בהן הן נאבקות. לדוגמא, ניתן לאבחן את סוגיית הפליטים במסגרת מודל האפרטהייד עצמו. כתוצאה מכך, אין עוד מקום לדמיין את פתרון סוגיית פלסטין באופן הכולל רק חלק מהעם הפלסטיני הנמצא בשטחים שנכבשו בשנת 1967, ואי אפשר ליישם פתרון שכזה. כשלון המשא ומתן שמטרתו הייתה להגיע לפתרון כזה מדגים את האבסורדיות של הצעה זו.

גישתה של מרזן מתחדשת כעת ומקבלת תמיכה חדשה, תוך התעלמות מוחלטת ממצב ההכחשה של החוקרת ורבים כדוגמתה ממה שבשארה ואחרים פרסמו. דומה כי הקמפיין שאליו התמסרה מרזן חושף את האובססיה הישראלית נגד הגישה האינטלקטואלית של עזמי בשארה המבוססת על חזון דמוקרטי ומוסרי יצירתי. אובססיה זו לא החלה עכשיו. ברור היום יותר מאי פעם שמה שמדאיג אקדמאים ישראלים כדוגמת מרזן ואחרים, כמו גם את הממסד הישראלי, הוא הפרכת הלגיטימציה המוסרית של הכיבוש ושל האפרטהייד הנובע ממנו – מיומנות שבשארה שלט בה בעבר, ועודנו שולט בה גם בהווה. אין זה מקרי שהממסד שמחוקק חוקים גזעניים לסתימת פיות בתוך המדינה ומכנה את כל מי שמאשים אותו בהשמדת עם "תומך טרור", משקיע מאמצים כבירים ומקצה תקציבים מופרזים כדי להתמודד עם הקמפיינים העממיים בחו"ל נגד מדיניות רצח העם והאפרטהייד שהוא מבצע בשטח.