מה שלא נאמר בסרט "קולה של הינד רג'ב"

בעת כתיבת מאמר זה, שאלתי את עצמי מדוע אני עדיין זוכרת כיצד התחבא הילד השהיד מוחמד אלדורה לצד אביו, וכיצד צעק אביו בקול שבור "הילד מת"! למרות שהייתי צעירה מאד בשנת 2000, הסצנה הזו עדיין רודפת אותי וחרוטה בזיכרוני, ובזיכרון הפלסטיני הקולקטיבי. 

ישראל לא השתנתה הרבה מאז: הסצנה המחרידה הזו שוחזרה פעם נוספת, אך הפעם ללא תיעוד מצלמות טלוויזיה. כל מה שמעיד על המחזה הנורא של רצח הילדה הינד רג'ב הוא הקלטה של שיחה עם הסהר האדום בעת שהייתה במכונית משפחתה שנקלעה לקו האש, בזמן שכל בני משפחתה שהיו איתה במכונית נרצחו מיריות הצבא הישראלי. כל מה שנותר לנו מתקרית זו הוא קולה של ילדה קטנה שזעקה לעזרה.

ב־29 בינואר 2024, מתנדבים מהוועד הבינלאומי של הצלב האדום והסהר האדום הפלסטיני (ICRC) קיבלו פנייה דחופה מהילדה הפלסטינית הינד רג'ב שנלכדה ברכב משפחתה בזמן שהם ניסו להימלט דרומה בשכונת תל אלהווא שבעזה. חיילי הצבא הישראלי ירו 62 כדורים חיים לעבר המכונית, והרגו את דודהּ של הינד רג'ב, אשתו וארבעת ילדיו. הינד ובת דודהּ, ליאן, היו השורדות היחידות במכונית. בזמן ששתי הילדות היו לכודות במכונית, ליאן התקשרה לסהר האדום, אך השיחה נקטעה לאחר שגם היא נהרגה מהירי המסיבי. כשצוותי הסהר האדום התקשרו למספר הנייד בחזרה, ענתה הינד רג'ב. השיחה של הינד וצוותי החילוץ נמשכה שעות, שעות שבהן בעולם שמע את קולה של הילדה התמימה והמפוחדת הקוראת לעזרה. בהמשך, הסהר האדום שלח אמבולנס חילוץ, אך הינד נרצחה, ובמרחק מטרים ספורים מהרכב נרצחו גם שני הפרמדיקים שהגיעו לחלצהּ; אחמד אלמדהון ויוסף זינו.

הבמאית התוניסאית כּאות'ר בן הניה מיהרה לביים סרט על האירוע הזה שכותרתו "קולהּ של הינד רג'ב", בהפקתם של נדים שייח'רוחה, אודסה ריי וג'יימס ווילסון. הבמאית הסתמכה על ההקלטות במבנה הנרטיבי של הסרט.הסרט כולל את השחקנים מועתז מלחיס, סג'א אלכילאני, קלרה ח'ורי ועאמר חליחל.

הסרט צולם בתוניסיה והוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה, וזכה בשבעה פרסים, מהם פרס "אריה כסף". עם סיום הקרנת הסרט בפסטיבל, הקהל מחה כפיים במשך 23 דקות רצופות. המפיקים בפועל של הסרט כוללים את בראד פיט, חואקין פיניקס, רוני מארה, ג'ונתן גלייזר ואלפונסו קוארון. הסרט נמשך 89 דקות, במהלכן הצופה חווה תחושות עזות של כאב וציפייה כשנשמע קולה של הינד רג'ב, והשיחות המוקלטות בעת שהיא נאבקה לשרוד בכל דרך אפשרית.

מדריך לקריאה סמיוטית

מבחינה סמיוטית, הבמאית הרבתה להשתמש בתקריבים של פני השחקנים והשחקניות כדי להעביר את רגשותיהם, אך גם כדי למסגר את מחשבות הצופים ולהגביל אותם לכאב המועבר מקולה של הינד. בחירה אומנותית זו אינה טכנית בלבד, אלא גם בחירה מוסרית; הצופה חווה יחד עם השחקנים תחושות של פחד, ציפייה ודיכוי, ושברון פסיכולוגי עמוק, כפי שניתן לראות בתמונה מספר 1 לשחקן הפלסטיני מועתז מלחיס ששיחק את תפקיד "עומר" שהיה על הצד השני של הקו בזמן השיחה עם הינד רג'ב. הבעות פניו של מלחיס מגלמות את חוסר האונים של המחלצים.

ניתן להתייחס לקול בסרט כמערכת סמיוטית עצמאית: טון הדיבור, התדר, השתיקות, הקיטוע, וקולות ההפצצה שמסביב. כל אלה מהווים יחידות סמנטיות שמייצרות משמעות מעבר למסגרת הוויזואלית המסורתית, כפי שניתן לראות בתמונה מספר 2.

לפי הגישה של יורי לוטמן, מבקר הקולנוע האסטוני, המתייחס לסרט כמערכת סימנים המורכבת משפה וויזואלית ושמיעתית, כל אלמנט (מהשוט, לעריכה, לקול, לסיפור) תורם להפקת המשמעות. ניתן לקרוא ולהבין קולנוע במסגרת רשת יחסים סמנטית בהקשר תרבותי רחב יותר, ולא כייצוג מופשט למציאות. אי אפשר להתייחס לסרט במנותק מההקשר התרבותי הפלסטיני היוצק בו משמעות. לא ניתן להבין את הסימנים בסרט הינד רג'ב ללא התייחסות להקשר התרבותי והפוליטי שבהם הסרט מתקבל. קולה של הינד רג'ב כבר אינו קול אישי, אלא הפך להיות סימן קולקטיבי המתייחס לחוויה אנושית רחבה יותר. בהיותו סימן מרכזי, הסרט משחזר את הסיפור בעזרת הקול, המחליף את תמונת הינד המוכתמת בדם, ומייצר זמן קולנועי הנשען על המתנה ומתח. לפי הלוגיקה של לוטמן, הקול משתנה והופך מאלמנט טכני, למבנה סמנטי שמעצב מחדש את תפיסת המציאות של המקבל.

בתמונה מספר 3 שמציגה את גיבורי הסרט המתקבצים סביב שולחן במשרד הסהר האדום הפלסטיני, ניתן לראות את המתח בהבעות פניהם ומבטיהם הנעים בין תקווה לכאב. למרות שכולם מרוכזים בטלפון, ולמרות שהדמויות נוכחות פיזית, הן כמעט נעדרות מהאירוע. האירוע האמיתי מתרחש מחוץ למסגרת באמצעות קול, בעוד שהמרחב הוויזואלי הופך למרחב המתנה.

ניתן לראות את הבעות הפנים העסוקות בחוסר אונים. עומר, גיבור הסרט, נראה כשהוא במצב של ציפייה קיצונית ותסכול. כמו כן, נדמה כי האישה הלבושה בלבן רוצה לחבק אותו כשהיא מתקרבת לטלפון, מתוך סימפטיה לקול שנשמע ברקע. מבטיה החדים של הפסיכולוגית הלבושה בכחול משקפים ריכוז קיצוני ופחד מהתקשרות. התמונה הזו יכולה לסכם את הסרט כולו, משום שהיא משקפת אינטנסיפיקציה של רגשות כמו חוסר אונים, ציפייה, והמתנה לבלתי נודע.

באותה תמונה, הטלפון הוא הרחבה סמלית של הקול החסר. מה שאיננו רואים מטיל את נוכחותו המלאה על צוות הסרט. זה מה שהופך את מבנה התמונה לקולנוע של הקול, כאשר היעדרות אלמנטים הופכת להיות כלי סמנטי שיכול לתאר דברים מעבר למה שתמונה יכולה לתאר. הנעדרת העיקרית בתמונה היא הילדה הינד רג'ב שאינה נמנית עם צוות ההפקה, אך נוכחת בסרט באמצעות קולה ותגובות הדמויות השונות בסרט לקולה. 

התאורה בסרט רכה וחמימה. למרות שצבעי התאורה משקפים תחושת ביטחון וביתיות, המציאות היא אחרת, ותחושת המתח הקיצוני משתלטת על הסצנה.

הבמאית הצליחה להתעלות מעל האקט הקולנועי, ויצרה תיעוד לנרטיב שבעל פה במלחמת ההשמדה. תיעוד זה איננו נופל בחשיבותו מהנרטיב הכתוב. הסרט אינו מספק חוויה קולית דרמטית הגורמת להנאה, ולא הביא תמונות של הינד כשהיא מדממת למוות, אלא השתמש בקולה בלבד כהוכחה לכך שהיא הייתה חיה, קיימת ומוחשית.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית נכון למועד כתיבת מאמר זה, הינד היא אחת  מ־18,592 ילדים שנהרגו במלחמה האחרונה ברצועת עזה. מה שמבדיל את המקרה של הינד מילדים אחרים הוא שהם נהרגו מיד תחת ההריסות או כתוצאה מירי חי, מה שמנע את גישתם לטלפונים וניתק אותם מהעולם. הינד תועדה בעודה בחיים, כלואה ברכב ומוקפת בגופות בני משפחתה במשך יותר משש שעות לפני שהופצצה על ידי טנק ישראלי. לאחר עשרה ימים מההקלטה עם הסהר האדום, נמצאו גופתה וגופות החובשים שניסו להצילה. קולה של הינד נשאר מאחוריה כמסמך המתעד את המשבר המוסרי שנוצר.

כמה ילדות כמו הינד נותרו בלי קול, ובלי תמונה על לוח הזכוכית במרכז הסהר האדום — אלה שלא נכנסו לפריים של הסרט, לעולם לא נדע.