מה שפרנץ פאנון מלמד על האלימות בחברה הפלסטינית בישראל

לפי ההוגה הפוליטי, זעם שלא מצליח להתארגן פוליטית פונה פנימה, כלפי הקהילה.

פרנץ פאנון התקבע בזיכרון הפוליטי כהוגה של אלימות. דובר המהפכה האלג’יראית, מחבר "מקוללים עלי אדמות" – ספר שהפך כמעט לתנ״ך של הדה־קולוניזציה – מזוהה כמעט אוטומטית עם הקריאה להפניית הזעם של המדוכאים כלפי המשטר הקולוניאלי. אלימות, אצל פאנון כפי שהוא מובן בדרך כלל, היא אלימות כלפי חוץ, תגובה פוליטית ישירה לדיכוי.

בפרק המפורסם ״על האלימות״ בספר, פאנון אכן מתאר את האפקט המשחרר של מאבק מזוין על האדם הנתון לקולוניזציה: ״הוא משחרר את המדוכא מתסביך הנחיתות שלו, מעמדות של התבוננות פסיבית או ייאוש. הוא הופך אותו לנועז, ומשיב לו את ערכו בעיני עצמו״.

אבל מה קורה כשהאלימות אינה מופנית כלפי השלטון, אלא מתפרצת פנימה? כשהיא אינה עטופה בשפה של התנגדות, ואינה נושאת דגל פוליטי ברור? בקריאה מחודשת בפאנון מתברר שהוא מציע מפתח להבנת אלימות שמופנית מהמיושבים (הילידים) אל תוך הקהילה שלהם עצמם, לא כסטייה מהמצב הקולוניאלי אלא כתוצאה ישירה שלו. 

הקריאה הזו רלוונטית במיוחד לתקופה הזאת שבה האלימות בחברה הפלסטינית בישראל מוסברת שוב ושוב ככשל חברתי, תרבותי או מוסרי.

הסברים רבים הוצעו לבעיית האלימות בחברה הפלסטינית. הם נעים בין טענות אוריינטליסטיות קלאסיות של האשמת הקורבן – הטענה שזו פשוט "תרבות ערבית" – לבין מסגור ליברלי הממקם פלסטינים אזרחי ישראלי כאזרחים שווים של מדינה דמוקרטית שיש בה בעיית הזנחה בלבד. שני ​​ההסברים מסתכלים על הבעיה בצורה שגויה – הראשון על ידי הפיכת התרבות למהותית, השני על ידי הפשטת המדינה מההיגיון המבני שלה.

בחיפוש אחר הסבר משכנע ומעמיק יותר, חזרתי לפרנץ פאנון. בקריאה חוזרת של עבודתו, מצאתי תיאור שהרגיש משכנע. אף ששום הסבר יחיד לא יכול להקיף את הסיפור כולו, אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת להבנת המציאות המורכבת. 

ישנה אי נוחות בכתיבה על כך בכלל. ניתוח יכול להרגיש מרוחק מהזוועה שאנחנו חיים בה. קיים מתח שאי אפשר להתעלם ממנו בין הרהור בסוגייה זו לבין העובדה שאנשים נורים ברחובות. ובכל זאת, אינטלקטואליזציה אינה בריחה מהמציאות. רק על ידי הבנת האופן שבו אלימות נוצרת, נוכל להתחיל לפרק אותה בקהילות שלנו. נפנה, אם כן, לפאנון:

נקודת המוצא של פאנון היא שהקולוניאליזם אינו רק שלטון או כיבוש, אלא מערכת חברתית כוללת, מערכת שמחלקת מרחב, חוק ואנושיות לאזורים נפרדים וסותרים. זהו עולם שאינו רק בלתי־שוויוני, אלא מפוצל מבנית. בחשיבה של המתיישב החוק נחווה כסדר קוהרנטי, לגיטימי, כזה שמגן עליו. בחשיבה של היליד, לעומת זאת, החוק מופיע ככוח חיצוני, שרירותי, מוכתב מלמעלה, כזה שלא נוצר דרך השתתפות קולקטיבית אלא נכפה ואף מכוון לפגוע בו.

בתוך העולם הזה, כותב פאנון, המתיישב הוא אקסהיביציוניסט. חרדות הביטחון שלו מחייבות אותו להזכיר שוב ושוב למיושב מיהו האדון. הנוכחות הקולוניאלית משאירה את היליד במצב מתמיד של זעם שנאסר עליו להתפרץ. 

מתח השרירים של הגוף שתחת דיכוי

פנאון מתאר את הזעם הזה דרך הגוף. לאורך הספר הוא חוזר אל “מתח השרירים” של הגוף המיושב, גוף שנמצא כל הזמן על המשמר. גם החלומות של הגוף הזה אינם חלומות של מנוחה, אלא חלומות שריריים: חלומות על קפיצה, ריצה, שחייה, טיפוס, צחוק מתפרץ. חלומות על תנועה בלתי־פוסקת, על הימלטות, על כוח פיזי שאינו ניתן למימוש ביום־יום.

השרירים המתוחים הללו מסמלים תסכול וכעס עצומים, אבל גם משהו נוסף: רצון לשחרור, נחישות להשיב כבוד אנושי ליחיד ולקבוצה. ולכן, טוען פאנון, בכל פעם שערכים ואתיקה מערביים מוזכרים בתוך ההקשר הקולוניאלי, הגוף הילידי מגיב בהתכווצות. השרירים נלכדים. יש זעם עמוק מול הרמיזה שהערכים שהולידו קולוניאליזם, ניצול ומחיקה של עמים שלמים הם נעלים יותר.

אבל מתח השרירים שאינו משתחרר לא נעלם. הוא מתפרץ. וכאן מגיעה נקודת המפנה הקריטית: האלימות הזו, שאינה יכולה להיות מופנית כלפי המשטר הקולוניאלי עצמו, מופנית פנימה — בתוך הקהילות המיושבות.

פאנון כותב: ״בעוד המתיישב או השוטר יכולים בכל שעה משעות היום להכות את המיושב, לקלל אותו, להוריד אותו על ברכיו, המיושב ישלוף את סכינו דווקא לנוכח מבטו העוין או התוקפני של מיושב אחר, שכן כל מה שנותר למיושב הוא להגן על אישיותו מול בן מינו". 

ההרס העצמי הקולקטיבי הזה, ממשיך פאנון, ״הוא אחת הדרכים שבהן משתחרר המתח השרירי של המיושב. כל אופני ההתנהגות הללו הם… התנהגויות אובדניות הנותנות באותה הזדמנות למתיישב אישור לכך שהאנשים האלה משוללים כל היגיון. מתוך פטאליזם מוסטת היוזמה מן המדכא, והסיבה למכאובים, לעליבות, לגורל, נתונה בידי האל".

כך מראה פאנון שהאלימות הקורעת קהילות מבפנים והאלימות המופנית כלפי הסדר הקולוניאלי אינן תופעות נפרדות. הן נובעות מאותו תנאי מבני.

כדי להמחיש זאת, הוא מציע מבט כפול על האלג׳יראי של ימיו, כאן ושם. ״באלג׳יריה, הפשיעה בקרב אלג׳יראים התרחשה כמעט תמיד בתוך מעגל סגור…האלג׳יראים שדדו זה את זה, קרעו זה את זה לגזרים, והרגו זה את זה״. הוא מסביר, וממשיך: ״בצרפת, לעומת זאת, הפשיעה האלג׳יראית נמצאת בירידה. היא מופנית בעיקר כלפי צרפתים, והמניעים לה חדשים לחלוטין״. 

בראשון בנובמבר 1954. ה־FLN, חזית השחרור הלאומי באלגי'ריה, פתחה במאבק מזוין מתואם נגד צרפת, והאלימות שינתה כיוון. הזעם שנותב עד אז כלפי פנים והתבטא בסכסוכים פנימיים וברציחות בתוך החברה, קיבל כתובת פוליטית חדשה. הזעם, כפי שפאנון שב ומדגיש, לא נעלם. הוא פשוט מצא את היעד הראוי לו — המערכת הקולוניאלית עצמה. זהו הלקח הקריטי: אותו זעם שהופנה קודם נגד אלג’יראים אחרים הופנה כעת החוצה, לעבר שחרור. האלימות לא פחתה; היא נותבה ממבוי סתום אל אופק פוליטי.

מחאה הופכת לפשע, סיוע הדדי לקנוניה

אם חוזרים לפאנון, ומסתכלים על מצבנו הנוכחי דרך הניתוח שלו, רואים שמתח השרירים שעליו כתב מתגלם במספרים קשים. בשנת 2024 נרצחו 230 פלסטינים בתוך החברה הפלסטינית. בשנת 2025 המספר עלה ל־252. ב־2026 כבר נספרו קרוב ל־80 נרצחים רק בשלושת החודשים הראשונים של השנה. 

אלה אינם חריגים. אלה סימפטומים של המלכודת שנוצרת כאשר לזעם אין מוצא פוליטי, כאשר התנאים להפיכת אלימות פנימית למאבק פוליטי נעשים בלתי אפשריים. אי־אפשר להסביר את האלימות הזו בכשל מוסרי, בתרבות אלימה או בהתפוררות ערכים. פלסטינים אזרחי ישראל חיים תחת משטר שמפורר סמכות ומרחב, מפליל התארגנות פוליטית, ומשמר שילוב קבוע של שיטור אלים עם נטישה מכוונת. הנשק זמין — ההגנה לא. זו אינה הזנחה. זהו ייצור אקטיבי של תנאים לאלימות פנימית: המדינה מציפה קהילות בנשק ובו־בזמן מונעת באופן שיטתי הגנה משטרתית, ובכך יוצרת את הנסיבות שבהן פלסטינים הורגים זה את זה. הכוח נוכח בכל רגע, אך אינו נושא באחריות כלפי מי שחיים תחתיו.

המקרה הפלסטיני שונה מזה האלג’יראי, בין השאר בכך שעדיין לא התרחש מרד מתואם שהפנה את האלימות החוצה, אך קשה להתעלם מקווי הדמיון. בשנים האחרונות נרשמו שיאים חדשים של קולוניזציה ואלימות ישראלית כלפי פלסטינים. בעזה מתחולל ג’נוסייד, עם לפחות 70 אלף הרוגים לפי הנתונים הרשמיים וככל הנראה הרבה יותר מכך. בגדה המערבית נמשכת מדיניות של גירוש שיטתי. 

בנגב, ההרס מואץ בקצב חריג: 5,231 מבנים נהרסו בכפרים הבלתי מוכרים בשנת 2024, לעומת 3,307 בשנה שקדמה לה. הנתונים מהחזיתות השונות מצטברים לתמונה קשה של דיכוי הולך ומעמיק. 

אלה גם השנים שבהן ישראל חנקה כמעט כל ביטוי של התנגדות עממית פלסטינית, באמצעים מגוונים ועקביים. הפעם האחרונה שבה הזעם הפלסטיני פרץ לרחובות בקנה מידה רחב הייתה במאי 2021. מאז, הרחוב הושתק.

אחרי אירועי מאי 2021, מחאה נגד אלימות ופשיעה חדלה להיתפס כביטוי לגיטימי של זעם פוליטי וקולקטיבי. ישראל בחרה בהפללה שיטתית של ההתנגדות עצמה. פעילות לאומית ופוליטית, שבעבר הוכרה כמאבק ציבורי, סווגה כעבירה פלילית. למשל, בשנת 2022, שנה לאחר אירועי מאי 2021, פרסמה לשכת פרקליט המדינה דו״ח שבו תיארה את פעילותה באותם ימים. הדו״ח ממסגר את האירועים כ״תקיפה נגד כוחות הביטחון הישראליים״, כלומר, כפעולה עבריינית המאיימת על הסדר הציבורי והביטחון הלאומי. הסיווג הזה אינו רק דיכוי – הוא שינוי הגדרה שמרוקן את ההתנגדות ממשמעותה הפוליטית. כאשר התארגנות הופכת לפשע, מחאה למהומה, וסיוע הדדי לקנוניה, המדינה אינה רק מענישה – היא הופכת פעולה פוליטית לבלתי ניתנת לזיהוי כפוליטיקה.

כך נוצרת מלכודת מכוונת: אם פלסטינים מתארגנים קולקטיבית, הם מסתכנים במעצרים ובהעמדה לדין כעבריינים. אם אינם מתארגנים, הזעם שפאנון תיאר – מתח השרירים, הצורך במוצא – נותר ללא יעד, ומופנה פנימה, נגד הקהילה עצמה. התנאים להפיכת אלימות פנימית למאבק פוליטי נעשים בלתי אפשריים מבחינה מבנית. הדבר פתח לרווחה את הדלת להפעלת מנגנוני משטרה, משפט וביטחון כנגד פעילים מבקשי שינוי – הצבת מגבלות, זימון לחקירות, מעצר והעמדה לדין — לא כפעילים פוליטיים, אלא כעבריינים מן השורה.

תחת משטר שמדכא באלימות כל ביטוי של התנגדות קולקטיבית, שמפליל התארגנות לאומית ומצמצם את המרחב הציבורי, הזעם אינו יכול להיות מופנה כלפי מי שיוצר את תנאי החיים הבלתי נסבלים. הוא נותר בקהילה ומוביל למרחץ הדמים שאנו עדים לו.

מילותיו של פאנון מציעות הסבר והמשגה למצב: זעם ללא מוצא פוליטי, מתח שרירים שאין לו לאן ללכת מלבד פנימה. פלסטינים אזרחי ישראל חיים תחת משטר שמפורר סמכות ומרחב, מפליל התארגנות פוליטית, ומשלב דרך קבע שיטור אלים עם נטישה מכוונת.

מנקודת מבט זו, האלימות והפשיעה הן סימפטומים של סדר חברתי שעוצב מחדש באופן שיטתי. זו הארכיטקטורה של מערכת קולוניאלית אחת: מדינת ישראל, שמעצבת במודע את התנאים שמפנים פלסטינים זה נגד זה.