מחיר המדיניות הישראלית המעמיקה את משבר האקלים והקרקעות

בחודש שעבר פרצו בהרי ירושלים שריפות נרחבות שכילו יותר מ־24,000 דונמים של אדמות ויערות. התקשורת הישראלית אף תיארה את השריפה כאחת השריפות הגדולות ביותר מאז קום המדינה. בעוד ניתן לייחס את שינוי האקלים הגלובלי ועליית הטמפרטורה על פני כדור הארץ לשריפות הללו, ולהתייחס אליהן כתופעת טבע בלתי נמנעת, מאחורי סצנות האש הבוערת מסתתרת תמונה סביבתית מורכבת יותר שלא ניתן להתעלם מהקשר שלה למדיניות ישראלית ארוכת טווח שתרמה להחרפת משבר האקלים.

מסיבות פוליטיות, סמליות ואסתטיות, נטעה ישראל במשך עשורים שטחי יער נרחבים עם עצים לא ילידים, כמו ברוש ואורן ירושלים. ישראל עיצבה מחדש את הסביבה הטבעית בניסיון ליצור נוף אקולוגי הדומה לטבע האירופי. שינוי זה איים על האיזון האקולוגי של האזור. עם הזמן, נמצא כי מינים פולשים אלה – למרות צמיחתם המהירה –  מגבירים את הסיכון לשריפות ומחלישים את יכולת האדמה לעמוד בפני שינויי האקלים. מה שתפס את תשומת ליבי היה היקף הנזק הסביבתי שלא זכה להתייחסות מספקת בדוחות המקומיים. סקירה מהירה לנתוני פלטפורמת "Global Forest Watch" חושפת את היקף הנזק הסביבתי שנגרם לישראל בשני העשורים האחרונים.  

על פי נתוני הפלטפורמה, ישראל איבדה כתוצאה משריפות כ־7,97 הקטאר של כיסוי יערות בין השנים 2001 ל־2023, בנוסף לאובדן 1.93 אלף הקטאר מסיבות אחרות, כמו אורבניזציה וסחיפת אדמה. בשנת 2011 נרשמה הפגיעה החמורה ביותר, כאשר נאבדו 476 הקטאר בבת אחת. לדוגמא, העיר ירושלים איבדה 232 הקטאר, כלומר כ־6.7% מכלל כיסוי היערות בעיר.

הנתונים האלה לא מספרים את כל הסיפור. ההשפעה הסביבתית אינה מכירה בגבולות מדיניים. העשן שנוצר מהשריפות לא נעצר במחסומים, והמִדְבּוּר לא מבדיל בין פרבר בירושלים לכפר בגדה המערבית. כשפורצות שריפות בישראל, גם פלסטינים נפגעים מהן, וההפך גם נכון. על כך, החקלאים הפלסטינים בגדה המערבית מרגישים את השלכות השריפות הללו על אדמתם ובריאותם, וגם על החקלאות שלהם.

כך למשל, בשמורת הטבע עין אלעוג'א שביריחו, עומד המעיין בסכנת התייבשות כתוצאה משינויי אקלים. התייבשות המעיין משפיעה לרעה על חקלאים התלויים במי המעיין. השריפות מובילות לזיהום אוויר, והזיהום, בתורו, מחריף את שינויי האקלים בישראל. השינויים הסביבתיים באים לידי ביטוי גם באזורים הסמוכים ומאיימים על ביטחון המזון כתוצאה מהשפעת הזיהום על החקלאות באזור כולו.

בהקשר זה, לא ניתן להפריד בין המתרחש בהרי ירושלים, לבין הפרקטיקות בהן נוקטים המתנחלים בגדה המערבית; הפקעת האדמות וחפירתן, עקירת עצים ושריפת גידולים חקלאיים. הנזק השיטתי שגורמים המתנחלים לאדמות הפלסטינים במשך עשורים משנה את האדמה ומרוקן אותה ממרכיביה הטבעיים, ובכך מחריף את משבר שינויי האקלים.

נתונים פלסטיניים מצביעים על כך שההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית מייצרות כ־6 מיליון טון פחמן – 140% יותר ממה שמייצרות אוכלוסיות הגדה המערבית ורצועת עזה יחדיו. לכן, הקרקע באזור זה רגישה ומשתנה. כל אובדן כיסוי צמחייה פירושו לא רק הפסד סביבתי, אלא גם השפעה ישירה על האקלים, החקלאות, איכות האוויר, יכולת הקרקע לספוג פחמן דו חמצני, ועליית טמפרטורות. כך, ישראל לא רק משנה את הנוף, אלא גם מעמיקה שני משברים בו זמנית: משבר האקלים ומשבר הקרקעות.

שינויי האקלים אינם מתייחסים ללאום, והסביבה אינה מתחשבת בגבולות שיקבעו מי יפגע ומי ישרוד. מה שאנו עדים לו כיום אינו רק משבר סביבתי חולף, אלא ממדיניות ארוכת טווח לעיצוב הקרקע מחדש. המדיניות ההרסנית הזו משרתת את מפעל ההתנחלויות ומדירה את הפלסטינים לא רק מהפוליטיקה, אלא מהטבע עצמו.

מי שמעיין בנתונים הללו אינו נדרש לאמץ עמדה פוליטית, אלא לשאול את עצמו: מהו המחיר הסביבתי של המציאות הזו? מי באמת מרוויח ממדבור והכחדת מרכיבי המגוון הביולוגי? מי מרוויח מפליטות בערה? ומשחיקת יכולת הקרקע לספוג פחמן? מי מרוויח מבניית התנחלויות, עקירת עצים והריסת שטחים חקלאיים?

אולי אנחנו לא שולטים באקלים, אבל אנחנו יכולים לשלוט בהחלטות שלנו. הסביבה אינה יכולה להיות זירת סכסוך. לא רק היערות נשרפים כיום, אלא גם אפשרויות החיים על פני כדור הארץ. האוויר שאנו נושמים והמים שאנו שותים אינם יודעים גבולות, שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, יסבלו מזיהום הסביבה יחדיו.

עלא'א כּנעאן-  עיתונאי  משכם