מי צריך את סמוטריץ' כשיש יאיר לפיד

לעתים נדמה שהפוליטיקה הישראלית כבר אינה זקוקה לימין הקיצוני. היא יצרה לעצמה תחליף נקי, מתורבת, שמדבר בשפה של שלום ומוסר. אבל מאמין באותו חזון של כוח, גאולה ועם נבחר. כיום קוראים לו: יאיר לפיד.

כשהעולם כולו מדבר על ג׳נוסייד בעזה, לפיד עמד ליד הנשיא טרמפ בכנסת ואמר: “העולם הוטעה. אין רצח עם. אין הרעבה מכוונת״. הוא לא נשמע כמו פוליטיקאי – הוא נשמע כמו נביא. קולו היה מלא ביטחון כמעט משיחי, כאילו רק הוא מחזיק באמת, רק הוא מבין את המוסר, ורק ישראל נותרה נאורה בתוך ים של צביעות עולמית. הרעבה כן, הרעבה מכוונת - לא ולא. יחי ההבדל.

זו לא עוד הכחשה מדינית. זו תיאולוגיה חילונית של היטהרות של מחנה שלם שלפיד מייצג. המחנה הזה מבקש להציל את נשמתה של ישראל מפני הכתם המוסרי שהעולם מנסה להטיל עליה. הוא יוצר מציאות חלופית שבה אין פשע ואין אשמה, יש רק חוסר הבנה.

בעולם של לפיד והמחנה הטהור, ישראל אף פעם לא טועה. העולם הוא זה שלא מבין את נס ההגנה העצמית שלה. מה שנשמע כעמדה רציונלית הוא למעשה מיתוס גאולה מודרני: ישראל לא רק נלחמת על חייה, היא גם נלחמת על מושג האמת עצמו. כך הזרם הציוני המרכזי, זה שלפיד מייצג, מעניק לנראטיב הזה עומק מוסרי חדש. זהו נראטיב שבו ההסברה היא הדת, הצבא הוא הקודש, ומנהיג פוליטי הוא הכהן הגדול של ״ישראל היפה”.

לכן לפיד אינו זקוק לבן גביר או לסמוטריץ׳. הוא ממלא את תפקידם טוב מהם. הם צורחים את האמונה בעליונות הישראלית בגרסה וולגרית, והוא לובש חליפה, מדבר אנגלית, ומדקלם את אותה משיחיות בצורת תקינות פוליטית. סמוטריץ׳ מאמין שאלוהים יושיע את ישראל, לפיד מאמין שהליברליזם יעשה זאת, אך שניהם מאמינים באותה גאולה ציונית סופית שבה כל העולם יכיר בצדקת הדרך ויבקש מחילה.

אין כאן פוליטיקה  יש כאן דת חדשה: דת האור הישראלי. מחנה לפיד מייצג מדינה שמאמינה שהיא נמצאת תמיד בצד הטוב של ההיסטוריה, גם כשהמציאות צורחת אחרת.

במקום התנצלות, הוא מציע הארה. במקום חשבון נפש, גאולה. במקום פוליטיקה של אחריות, פוליטיקה של צדקנות. ואיך אמר טראמפ? הוא בחור נחמד.

וכשזו הפוליטיקה בישראל, מי צריך את סמוטריץ׳?