על עליונות יהודית, פרגמטיות, בחירות, וגבולות הידע באקדמיה היהודית־ישראלית

בפוסט שפרסם פרופ' דורון נבות בתגובה לריאיון שנערך עם פרופ' אסעד גאנם, הציג פרופ' נבות עמדה שלפיה יכולת ההשפעה של הפלסטינים בישראל אינה נקבעת על פי כוחם האלקטורלי או רצונם הפוליטי בלבד, אלא על פי נכונותן של המפלגות הציוניות להכיר בנציגי המפלגות הערביות כשותפים לגיטימיים. לשיטתו של פרופ' נבות, המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת אינן יכולות למלא תפקיד ממשי להחלפת השלטון, משום שהמפלגות הציוניות אינן מוכנות להסתמך עליהן בהרכבת הקואליציה. אי לכך, הוא מסיק כי הדגשת הזהות הלאומית הפלסטינית וההתעקשות על דרישות פוליטיות קולקטיביות פוגעות ביכולת ההשפעה של הפלסטינים אזרחי המדינה, וכי הדרך לפרגמטיות פוליטית עוברת בהתאמת דרישות המפלגות הפלסטיניות לגבולות הלגיטימיות שהמערכת הפוליטית היהודית מציבה בפניהן. אין זו הפעם הראשונה שפרופ' נבות מציג את עמדתו זו המשקפת מסגרת חשיבה עקבית שבאמצעותה הוא מנתח את הפוליטיקה הפלסטינית בישראל. מסגרת חשיבה זו מכירה בגבולות ההכרה והלגיטימיות שמציב הרוב היהודי כנקודת המוצא להערכת האפשרויות הפוליטיות העומדות בפני הפלסטינים.

בטרם אפנה לביקורת עצמה, חשוב לי להדגיש שאני מעריכה את פרופ' דורון נבות, את היחסים הקולגיאליים שבינינו, ואת השיח המתמשך שאנחנו מקיימים בתקופה האחרונה, גם בסוגיות בהן מתגלים בינינו חילוקי דעות עמוקים. אני מעריכה במיוחד את נכונותו להביע את עמדותיו ולהשתתף בדיון ביקורתי ופתוח. דווקא מתוך הערכה זו והחשיבות שאני מייחסת לשיח אינטלקטואלי כן, אני מבקשת לבחון באופן ביקורתי את ההנחות העומדות בבסיס טיעוניו, ולא את כוונותיו האישיות.

המחלוקת עם פרופ' נבות חורגת מן השאלה האלקטורלית ומההערכה בדבר סיכוייה של מפלגה זו או אחרת להשפיע על הרכב הממשלה. המחלוקת בינינו מתייחסת להיגיון הפוליטי והאפיסטמולוגי שביסוד מסגרת הניתוח בה הוא משתמש המעלה שאלה עקרונית: מי מוסמך להגדיר עבור הפלסטינים מהי פוליטיקה רציונלית, אילו שאיפות פוליטיות נחשבות לגיטימיות, ועל אילו עקרונות עליהם לוותר כדי לזכות בהכרה כשותפים פוליטיים? השאלה אינה רק כיצד מפרשים את מגבלות הכוח הפוליטי של הפלסטינים בישראל, אלא כיצד פרשנות זו עלולה לשעתק את יחסי הכוחות שבמסגרתם הרוב היהודי קובע את גבולות האפשרות הפוליטית עבור הפלסטינים אזרחי ישראל.

היגיון זה מהדהד דפוס מחשבה רחב יותר שאפשר לזהות את שורשיו כבר בתקופת הממשל הצבאי שהוטל על הפלסטינים בישראל בין השנים 1948 ל־1966. באותה תקופה, מוסדות מדינת ישראל, וחלק מהחוקרים המזוהים עם הממסד, ייצרו ידע אודות הפלסטינים כחלק ממנגנוני הניהול, הפיקוח והשליטה בקבוצת אוכלוסייה זו. למרות שהפלסטינים החזיקו, פורמלית, בזכות לבחור ולהיבחר לכנסת, השתתפותם הפוליטית הוכפּפה למערכת פיקוח, תלות והכפפה. מפלגת השלטון דאז, מפא"י, פעלה באמצעות רשימות לוויין ערביות שהיו כפופות לה, בעוד שהממשל הצבאי הגביל כל התארגנות פוליטית פלסטינית עצמאית, ובפרט התארגנות על בסיס לאומי. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהייתה, ועודנה, מסגרת פוליטית יהודית־ערבית, הייתה אחת הזירות המרכזיות שבהן התאפשרה פעילות פוליטית פלסטינית מחוץ לרשימות שתפסו את השלטון, אף שגם פעילותה הייתה נתונה לפיקוח ולהגבלות. אפוא, ההשתתפות בבחירות התקיימה לא רק כביטוי לרצון פוליטי חופשי, אלא גם בצל פחד ולחצים שהפעילו מנגנוני השלטון אשר שלטו בהיבטים בסיסיים בחיי היומיום של פלסטינים אזרחי ישראל. בתקופת הממשל הצבאי נדרשו הפלסטינים לקבל היתרים ואישורים מן המושל הצבאי לצורך מימוש פעולות יומיומיות בסיסיות, ובהן יציאה מכפרם, מעבר בין יישובים וערים, הגעה למקומות עבודה וקבלת אישורי תעסוקה. לצד ההגבלות על חופש התנועה והתעסוקה, הוטלו מגבלות גם על חופש הביטוי, ההתארגנות והפעילות הפוליטית.

כך נוצרה מציאות שבה התלות במנגנוני השלטון לא הצטמצמה לתחום הפוליטי הפורמלי, אלא חדרה כמעט לכל תחומי החיים. בתנאים אלה, ההשתתפות בבחירות לא הייתה מנותקת מיחסי הכוח הקולוניאליים, אלא התקיימה בתוך מערכת של שליטה, תלות ופיקוח, שבה האפשרות לממש זכויות אזרחיות והשתתפות פוליטיות היו כרוכות בחשש מתמיד מפני סנקציות שלטוניות ומהשלכותיהן על חיי היומיום. כך הפכה התלות במוסדות השלטון אמצעי השפעה על ההתנהגות האלקטורלית של הפלסטינים בישראל, וצמצמה היתכנות פעולה פוליטית עצמאית. אין מדובר בהשוואה ישירה בין התקופה הנוכחית לתקופת הממשל הצבאי, אלא בזיהוי המשכיות ההיגיון הפוליטי והאפיסטמולוגי: לכן, בדומה להיגיון העולה ממסגרת הניתוח הנוכחית, נבחנת אפשרות ההשפעה הפוליטית הפלסטינית מתוך גבולות ההכרה שמציב הרוב היהודי, במקום להעמיד לביקורת את עצם הסמכות לקביעת גבולות אלה. גם כאשר היגיון זה מנוסח כיום בשפה של ריאליזם פוליטי ופרגמטיות, הוא עלול לשעתק תפיסה היסטורית של כפיפות הכפּפה פוליטית ואפיסטמית.

הסתירה המרכזית בטיעונו של נבות נחשפת בהתייחסותו לרשימה המשותפת. מצד אחד, הוא מדגיש שההצבעה לה לגיטימית לחלוטין. מצד שני, הוא מתאר את הקולות שיוענקו לה כ־"חור שחור" ונטול ערך בתהליך החלפת הממשלה, ואף מוסיף ומציג את ההצבעה לרשימת רע"ם, או המפלגות הציוניות, כאפשרויות היחידות להשפעה ממשית. כך נשמרת, לכאורה, זכותם של הפלסטינים לבחור בנציגיהם, אך הבחירה הזאת מתוארת כחסרת משמעות פוליטית אם אינה זוכה להכרת המפלגות הציוניות.

חשוב להבחין בין ניתוח מגבלות הכוח הפוליטי לבין הפיכתן לאמת מידה שלפיה הפוליטיקה הפלסטינית נשפטת. אפשר בהחלט להצביע על סירובן של המפלגות הציוניות להסתמכות על מפלגות פלסטיניות, ולבחון את השלכות סירוב זה על היתכנות החלפת הממשלה. יחד עם זאת, ניתוח ביקורתי אינו יכול להסתפק בתיאור סירוב זה כעובדה נתונה וגמורה, ועליו לשאול כיצד נוצרה הדרת המפלגות הפלסטיניות, מי משמר אותה, ומה היא מלמדת על אופיו של המשטר וגבולות הדמוקרטיה היהודית־ישראלית?

פרופ' נבות אמנם מזהה את ההדרה הפוליטית, אך הוא משתמש בה, כדי להסביר מדוע בחירה ברשימה המשותפת אינה אפקטיבית. אין פירוש הדבר שהוא מצדד בהדרה או מצדיק אותה. אולם כאשר הדרת המפלגות הפלסטיניות משמשת אמת מידה להערכת הפוליטיקה הפלסטינית – בלי לבקר אותה כגבול פוליטי – האחריות לחוסר ההשפעה מועברת מהצד המדיר לצד המודר. במקום לתבוע מן המפלגות הציוניות להכיר בפלסטינים כשותפים פוליטיים שווים ובעלי עמדות עצמאיות, וכנהנים מהזכות לבחור את הנהגתם, הפלסטינים נדרשים להתאים את עצמם לתנאי ההכרה שמציבים אלה שמדירים אותם. כך הופכת ההדרה ממושא למאבק למגבלה שיש להפנים, ואלה המסרבים לקבל את גבולותיה מוצגים כאחראים לחוסר יכולתם להשפיע.

זהו אחד המנגנונים שבאמצעותם יחסי עליונות משעתקים את עצמם: כוחו של הרוב אינו מסתכם ביכולתו להדיר ולהכפיף את המיעוט, אלא מתרחב גם ליכולתו לקבוע איזו תגובה מצד המיעוט המודר תיחשב רציונלית ולגיטימית. במצב כזה, הזכות לבחור נציגים פוליטיים נשמרת במישור הפורמלי, אך משמעותה מוגבלת כאשר הרוב היהודי הוא שמכתיב אילו נציגים פלסטינים יוכלו להשתתף בעיצוב השלטון, ובאילו תנאים.

הבעיה בטיעונו של פרופ' נבות אינה עצם ההכרה בחשיבותם של הישגים חומריים, כגון המאבק בפשיעה, השגת תקציבים, שיפור השירותים הציבוריים וההתמודדות עם המצוקות היומיומיות כחלק בלתי נפרד מן המאבק הפוליטי הפלסטיני. השתתפותם של הפלסטינים אזרחי ישראל במשחק הפוליטי אינה יכולה להצטמצם לכדי ניהול מצוקותיהם במסגרת יחסי הכוח הקיימים בלבד. היא כוללת גם מאבק למען שוויון מלא, לדה־קולוניזציה, לחירות, לזכויות קולקטיביות, ולשינוי המבנים הפוליטיים המייצרים את ההיררכיה הגזענית מלכתחילה.

כאן בולט במיוחד היעדרות המלחמה בעזה ושאלת הג'נוסייד מן המסגרת האנליטית שפרופ' נבות מציע. הפלסטינים בישראל אינם קבוצה לאומית שניתן לבודד את מאבקיה מההיסטוריה של העם הפלסטיני ומההווה שלו. כיצד אפשר לדון בפרגמטיות פוליטית פלסטינית במנותק מן ההשמדה בעזה, מן הנישול בגדה המערבית, ומן המציאות הקולוניאלית הרחבה שבה הם מנהלים את חייהם? האם הישגים תקציביים – חשובים ככל שיהיו – אמורים לבוא במקום הדרישה להפסקת הג'נוסייד, לסיום הכיבוש, לפירוק האפרטהייד, ולמימוש הזכויות הלאומיות והאזרחיות?

אין כאן ניגוד הכרחי בין מאבק לשיפור תנאי החיים לבין מאבק לשינוי פוליטי יסודי. השאלה היא מדוע דווקא התעקשותם של הפלסטינים על השגת צדק, שוויון וזכויות קולקטיביות מוצגת כדוגמטיות, בעוד שההסתגלות לגבולות שמכתיבות המפלגות הציוניות מוצגת כחוכמה מעשית. כאשר הפרגמטיות מוגדרת כנכונות לוויתור על תביעות יסוד כדי לזכות בהכרת הרוב היהודי, היא חדלה להיות רק אסטרטגיה פוליטית, והופכת לדרישה מן הנשלטים להתאים את שאיפותיהם לסדר השליטה.

כשהעליונות הפוליטית הופכת לסמכות אפיסטמית

המחלוקת עם פרופ' נבות חושפת בעיה רחבה יותר הנוגעת לאופן שבו מיוצר ידע אודות הפלסטינים בחלקים מסוימים באקדמיה בישראל. הבעיה אינה רק בעמדתו של חוקר זה או אחר ביחס למפלגה מסוימת, אלא במסגרת האפיסטמולוגית שבתוכה הפוליטיקה הפלסטינית נבחנת ונשפטת. כאשר גבולות הלגיטימיות הציונית מאומצים כנקודת מוצא מובנת מאליה לניתוח, יחסי השליטה אינם עוד מושא להסבר ולביקורת, אלא הופכים לתנאים הקובעים מה ייחשב הסבר פוליטי סביר.

בהקשר זה עולה שאלת האחריות המוסרית והפוליטית של האקדמיה, ושל אנשי ונשות האקדמיה היהודים בפרט. הבעיה אינה בעצם המחויבות הפוליטית של חוקר או חוקרת מסוימים – הרי גם עמדתי האישית אינה משוללת מחויבות פוליטית – אלא בטיבה של המחויבות, ביחסי הכוחות שבתוכם היא פועלת, ובמטרות שהיא משרתת. לאורך ההיסטוריה, וביתר שאת מאז 1948, מילאו חלקים באקדמיה הישראלית תפקיד מרכזי בייצור ידע שהעניק לגיטימציה ליחסי השליטה הקולוניאליים ולעליונות היהודית. כאשר אנשי אקדמיה יהודים משתמשים בסמכותם האינטלקטואלית ובמעמדם הציבורי כדי להגדיר לפלסטינים איזו פוליטיקה ראויה להם, ואילו זכויות ועקרונות עליהם לוותר בשם הפרגמטיות, הסמכות האקדמית עלולה להפוך למנגנון נוסף של אפוטרופסות פוליטית.

אם כן, ההבחנה הנדרשת אינה בין אקדמיה ניטרלית לאקדמיה מחויבת פוליטית, אלא בין אקדמיה המעמידה את הידע בשירות שימור יחסי הכוחות והפריבילגיות, לבין כזו המבקשת לחשוף אותם, לערער עליהם, ולהרחיב את היתכנות מימוש השוויון, הצדק והשחרור.

כאשר הידע האקדמי מאמץ את גבולות יחסי השליטה כנקודת מוצא טבעית לניתוח, הוא אינו רק משעתק אותם, אלא גם מצדיק אותם מפורשות. במצב כזה, מה שמוצג כתיאור ריאליסטי למציאות עלול לאשר את גבולות האפשרות הפוליטית שהסדר הקיים מכתיב, גם ללא כוונה מודעת. במקום לשאול מדוע מפלגות פלסטיניות המייצגות ציבור בוחרים גדול אינן נחשבות כשותפות לגיטימיות, הדיון מתמקד בשאלה מדוע הפלסטינים ממשיכים לבחור בהן, חרף הדרתן מהמשחק הפוליטי.

יחס זה ללגיטימיות של הבחירה הפוליטית הפלסטינית העצמאית הוא אחת מצורות ההשתקה האפיסטמית. אין הכרח לשלול מן הפלסטינים את הזכות לביטוי עצמי, להתארגנות, או להצבעה בבחירות כדי לצמצם את הסוכנות הפוליטית של קבוצת אוכלוסייה זו. די בכך שתביעותיהם יישפטו על פי מידת התאמתן להגדרותיו של הסדר ההגמוני. הפלסטינים אמנם רשאים לבטא את שאיפותיהם הפוליטיות, אך כל עוד שאיפות אלה לא מתיישבות עם גבולות ההכרה של הרוב היהודי, הן לא זוכות למעמד של עמדה פוליטית רציונלית ואפקטיבית. באופן הזה, יחסי העליונות הפוליטיים עלולים להפוך גם לסמכות אפיסטמית: הסמכות להגדיר לנשלטים את גבולות הפוליטיקה האפשרית, אילו תביעות פוליטיות ולאומיות ראויות להישמע, ואיזה עתיד מותר להם לדמיין.

הביקורת שלי, אפוא, אינה על זכותו של פרופ' נבות להציע ניתוח פוליטי שונה, ואף אינה מניחה דבר לגבי כוונותיו האישיות. הביקורת שלי מופנית למסגרת המושגית שבתוכה הניתוח מתנהל. אין פירוש הדבר שאין מקום לבקר את המפלגות הפלסטיניות, ואת הנהגתן או האסטרטגיות שלהן. להפך, ביקורת שכזו חיונית בהחלט. אולם ישנו הבדל יסודי בין ביקורת הבוחנת את הפוליטיקה הפלסטינית המכירה בזכותם של הפלסטינים להגדרת יעדיהם הפוליטיים בעצמם, לבין ביקורת המודדת את ערכם לפי מידת קבלתם בחברה היהודית־ישראלית, במיוחד לנוכח תהליכי הפשיזציה המעמיקים בחברה זו. סוג הביקורת הראשון פותח אפשרות לדיון פוליטי עצמאי, ואילו השני עלול לשעתק את יחסי הכוחות שהוא מתיימר לתאר.

השאלה המרכזית, אפוא, אינה רק איזו מפלגה פלסטינית תוכל להשפיע על הרכב הממשלה הבאה. השאלה שצריכה לעמוד במרכז הדיון היא מדוע זכותם של הפלסטינים לבחור את הנהגתם ולפעול למען מימוש שאיפותיהם הפוליטיות ממשיכה להיות מוגבלת, בפועל, על ידי נכונותו של הרוב היהודי הקולוניאלי להכיר בבחירתם. כל עוד תנאי ההכרה הללו נותרים מחוץ לביקורת, גם הדיון בפרגמטיות פוליטית עלול להפוך למנגנון נוסף של שימור הסדר הקיים.

המאבק לשוויון אינו יכול להסתכם בבקשת הכרה בגבולות שמשרטט סדר הנשען על עקרונות האפרטהייד, ואינו יכול להיות מותנה בוויתור על הזכות למאבק נגדו. כינונו של סדר פוליטי המבוסס על שוויון וחירות לכל יושבי הארץ מחייב לא רק הרחבת מרווח ואפשרויות ההשתתפות הפוליטית, אלא גם פירוק יחסי הכוחות הקולוניאליים והפריבילגיות המבניות שמהן נהנים יהודים, לרבות חוקרים וחוקרות באקדמיה הישראלית. במובן זה, דה־קולוניזציה של המרחב אינו רק אופק פוליטי, אלא גם פרויקט של שינוי חומרי ואפיסטמולוגי, קרי, פירוק המבנים המשמרים את העליונות היהודית, לצד ערעור על הסמכות להגדרת גבולות הידע, הלגיטימיות, והדמיון הפוליטי של הפלסטינים.