על 19 מנדטים והמדינה היהודית והדמוקרטית

בתקופת לימודיי באוניברסיטה, השאלה "האם מדינה יכולה להיות יהודית ודמוקרטית?" הייתה כותרת להרצאות וכנסים אקדמיים. היא נדונה כדילמה אינטלקטואלית מרתקת. הבחירות האחרונות הבהירו מציאות שבה הסתירה הזאת נראית בלתי ניתנת לגישור.

לראשונה מאז קום המדינה הצביעו הפלסטינים אזרחי ישראל בשיעור כה גבוה. שיעור ההצבעה ביניהם הגיע לכ-80%, לעומת כ-56% בבחירות הקודמות, והרשימות הערביות זכו ב-19 מנדטים, הייצוג הגבוה ביותר בתולדות הכנסת. 

ברגע הזו, שבו לחמישית מהאזרחים נהיה משקל פוליטי אמיתי, נאלצה המדינה לבחור. והיא בחרה, שוב, להיות יהודית. 

אם מסתכלים על התוצאות מעבר למשחקי הגושים והקואליציות, מתגלה תמונה פשוטה וקשה. כמעט כל היהודים הצביעו למפלגות יהודיות ציוניות או דתיות, למעט שיעור קטן, אך חשוב, שהצביע לשתי המפלגות היחידות שמחוץ לקונצנזוס הציוני. כמעט כל הערבים הצביעו לשתי המפלגות המייצגות את המיעוט הפלסטיני. במילים אחרות, הקלפיות שרטטו את גבולות השייכות הלאומית בדיוק כמעט מושלם. לא משום שהפלסטיני בחר להתבדל, אלא משום שהשיטה לא השאירה לו מקום אחר להצביע בו בלי להצביע נגד עצמו.

החברה הישראלית מקוטבת באופן חסר תקדים. יש מאבק חריף סביב המשך שלטונו של נתניהו, יש מאבק נרחב סביב השחיתות והנזקים שגרם לישראל עצמה, סביב גיוס החרדים, וסביב השאלה עד כמה ישראל הופכת ממדינה אתנית ציונית ליברלית למדינת הלכה או למשטר פשיסטי-דתי מוצהר.

אבל מה שבולט הוא מה שנעדר מהוויכוח הזה. הכיבוש, הנכבה ופירוק המערכת האתנית-קולוניאלית אינם חלק מהמחלוקת כלל. שני הצדדים רבים על צורת הבית ועל צבעו, ומסכימים בשקט שהבית שייך רק להם. הוויכוח בין "הימין" ל"מרכז-שמאל" הציוני הוא ויכוח על הדרך לנהל את העליונות היהודית, לא על עצם הלגיטימיות שלה.

כאן הדילמה מתחדדת. גוש נתניהו קיבל 53 מנדטים מול 48 לגוש האופוזיציה, כלומר הדרך להפלת נתניהו עוברת מבחינה חשבונית דרך המפלגות הערביות. ובכל זאת, "גוש השינוי" נראה לא רוצה ולא מסוגל לשתף פעולה פרלמנטרית עם הערבים, מרוב פחד שיאמרו עליו שהוא "נשען על הערבים".

בואו נהיה ברורים: שיתוף מפלגה ערבית בשלטון פירושו שיתופה בהחלטות, או לכל הפחות הימנעות מהחלטות שהיא, באופן טבעי, לא יכולה לחיות איתן. זה בדיוק מה שהקונצנזוס הציוני, משני צדיו, דוחה. הבעיה איננה "עמדות קיצוניות" של מפלגה זו או אחרת, אלא עצם עקרון השותפות ב"מדינת היהודים". הדבר בולט במיוחד בהדרתה גם של רע"ם, שהיו"ר שלה הודיע מראש שהוא מקבל כמעט כל תנאי שיידרש.

כשנציגי המיעוט הפלסטיני היו פחות מעשרה מתוך 120, התעמולה הישראלית השתמשה בהם כדי להוכיח עד כמה ישראל דמוקרטית: תראו, יש ערבים בפרלמנט שלנו. זה היה נוח כל עוד הם היו תפאורה כמעט חסרת השפעה. אבל כשהכוח האלקטורלי של הפלסטינים תורגם לכוח פוליטי של ממש, 19 מתוך 120, ראינו את הקונצנזוס הציוני מתלכד, ואת יותר מתשעים אחוז מחברי הכנסת היהודים מסרב לראות בנבחרים האלה שותפים לגיטימיים לשלטון.

זה אינו פרדוקס, זוהי מהות השיטה. הדמוקרטיה מותרת לפלסטיני כל עוד היא לא משנה דבר. זכות ההצבעה מובטחת כל עוד הקול שלו לא מכריע.

חזרה לשורשי הסכסוך

מה שהבחירות האלה חשפו הוא חזרה לשורשי הסכסוך. רוב ציוני שמוסדותיו שולטים בשטח מהים לנהר, שולל מהפלסטינים בגדה ובעזה את זכות ההצבעה מלכתחילה, ומסתייג מהצבעת אזרחיו הערבים ברגע שמסתמנת אפשרות להשפעה אמיתית שתוציא אותם ממשבצת התפאורה. המשוואה פשוטה: אנחנו היהודים שולטים במדינת היהודים, ועל הפלסטיני לשמוע ולציית. ואף לספוג מכה אחרי מכה גם כשהוא מציית, כשאסור לו אפילו לבטא את הכאב.

תזכורת: בין הים לנהר, בשטח שבשליטה ישראלית בפועל, חיים היום כ-50% יהודים וכ-50% פלסטינים. כלומר, "הרוב היהודי" הוא רוב מהונדס: הוא נוצר בגירוש של 1948, במניעת שובם של הפליטים, ובהחזקת מיליוני פלסטינים בשטחים שנכבשו ב-1967 כנתינים חסרי זכויות תחת שלטון צבאי כבר יותר מחצי מאה.

ישראל נראית עסוקה בוויכוח פנימי שאין לו קשר למציאות ולא לדיון המתנהל מחוצה לה, כאילו היא חיה על כוכב אחר. העולם מדבר על אפרטהייד, על רצח עם בעזה, על בתי דין בינלאומיים ועל חרמות, בזמן שהישראלים מתווכחים על מי יעמוד בראש הממשלה ומי יקבל פטור מגיוס.

אולם בפועל, על הכוכב הזה, ולא במציאות המדומיינת, ישראל נמצאת בצומת דרכים. או שתהפוך באופן רשמי ומבני למשטר אפרטהייד, וכזו היא כבר בפועל, או שתעשה צעד אחד אחורה ותראה לאן הוביל, בהכרח, הרעיון הציוני. בצומת הזאת, השאלות שצריך לשאול הן השאלות האסורות: האם הקמת "מדינת היהודים" בדרך הזאת ובתצורה הזאת הייתה רעיון טוב מלכתחילה? האם האזרח היהודי הישראלי מסוגל לדמיין את ישראל שאינה ממשיכה להיות מדינה יהודית, ואת הפיכת משטרה לשלטון ערבי-יהודי המבוסס על שותפות אמיתית בכוח? האם אפשר לעבור מתפיסה של "זה שלי" לתפיסה של "זה שלנו"?

הבעיה איננה שינוי הדרגתי ב "אווירה הציבורית", אלא היכולת של מי שגזל להודות במעשיו ולקחת אחריות לתקן את מה שעשה, ולפתוח דף חדש. כלומר, היכולת להכיר בכך שהמקום הזה נלקח בכוח מתושביו, שגורשו ממנו, ושהתיקון הוא באחריותו של מי שגזל. חוסר היכולת לראות במי שנשארו בתוך ישראל מבני העם המגורש אזרחים לגיטימיים ושותפים בניהול המקום, לא יתוקן בלי להתמודד עם שאלות השורש האמיתיות של הסכסוך.

הבחירות האלה מראות ש"השינוי מבפנים" בישראל נראה בלתי אפשרי כל עוד הוא לא נתקל בלחץ רציני מבחוץ. גם ברגע שבו לפלסטינים יש 19 מנדטים והם נראים כמי שמחזיקים במפתח לשלטון, הקולות הדומיננטיים בקונצנזוס הציוני ממשיכים לקרוא להדרת הערבים, או לשימוש בהם נגד המחנה השני, בתנאי שיפגינו נאמנות ויתנערו מזהותם, מה שלא יקרה.

אין בכך כדי להקטין את ההישג או את הסולידריות המרשימה שהפגינו הפלסטינים אזרחי ישראל. זו אמירה שאת הכוח הפוליטי חסר התקדים הזה צריך לנצל בדרך הטובה ביותר, אבל לבדו הוא נשאר כלי מוגבל בתוך מערכת ישראלית מדירה מבנית.

החברה הישראלית כנראה לא תעשה חשבון נפש מרצונה. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא נפל משום שהמיעוט הלבן התעורר בוקר אחד עם מצפון חדש, אלא משום שהלחץ הכלכלי והמדיני והחרם הבינלאומי הפכו את מחיר המשכו לגבוה ממחיר פירוקו. 

כנראה שגם כאן, ישראל לא תבין לבדה ששינוי יסודי איננו בחירה אלא הכרח, עד שתמצא את עצמה מול לחץ כלכלי ומדיני, ניתוק קשרים וחרמות שכבר התחילו וצפויים להתעצם. רק אז אולי יבין הישראלי ששינוי יסודי איננו בחירה אלא הכרח. שהחלופה למשטר העליונות איננה "לזרוק את היהודים לים", כפי שמספרת התעמולה, אלא חיים משותפים המבוססים על שוויון, צדק ותיקון עוולות העבר, לכל מי שחי בין הים לנהר.