פרידה מחוקר הזהות הפלסטינית: מסלח כנענה ייזכר כשואל שאלות שהבהירו לנו את עצמנו

השבוע הלך לעולמו דוקטור מסלח כנענה, אנתרופולוג וחוקר המסורת העממית הפלסטינית, אחרי חיים מלאי פעילות אינטלקטואלית, שבמהלכה ניסה להבין את האדם הפלסטיני מבפנים, לקרוא את זהותו הרגשית והנפשית בתקופות של שינויים היסטוריים, ולשמר את זיכרונו ומורשתו.  כנענה נולד ב־4 ביוני 1953 בעיירה עראבה אל־בטוף שבגליל התחתון. הוא היה בעל תואר דוקטור במדעי האדם והחברה מאוניברסיטת ברגן שבנורווגיה. במהלך שנותיו האקדמיות שימש כמרצה לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה באוניברסיטת ביר־זית, שם הקדיש שנים למחקר ולהוראה. 

כנענה לא הסתפק בתיעוד עובדות או בסיפורי אירועים, אלא צלל לעומק חיי היומיום של פלסטינים – אל הכאב והתקווה, אל מאבקי הפרט והחברה, ואל הקשרים המורכבים בין הזיכרון, המציאות, התבוסות והניצחונות. כל ספר שכתב וכל מחקר שפרסם היו ניסיון לענות על שאלה אחת: מי הוא הפלסטיני ברגעי המהפך ההיסטורי וכיצד מתגבשת זהותו תחת לחץ ההיסטוריה?

כנענה לא היה חוקר אנתרופולוגיה במובן האקדמי הצר, אלא יוצר של פרויקט ידע ששאף לקרוא את החברה הפלסטינית מבפנים. במקום לראות את הפלסטיני כישות פוליטית בלבד או כקורבן היסטורי, ביקש להבין את המבנה הנפשי והרגשי שנוצר בתוך הקונטקסט הסבוך הזה. יצירותיו נגעו בשאלות של זהות, זיכרון וחוויה אנושית, שאלות שמבוטאות באופן הברור ביותר בספרו החשוב "עומקי העצמי המורד". בספר, כנענה חקר כיצד מתגבשת הזהות הפלסטינית תחת לחץ ההיסטוריה.

העניין של כנענה באדם הפלסטיני לא נפרד מהעניין העמוק שלו במסורת העממית. הוא ראה את המסורת לא כשריד מן העבר, אלא כמערכת ידע שלמה, המכילה את המפתחות להבנת החברה. מכאן נבע מחקרו "מילון המילים הלא-ערביות בשפה הפלסטינית המדוברת", שבו חשף את השכבות ההיסטוריות והתרבותיות שהרכיבו את השפה הפלסטינית. בעיניו, הניב המקומי אינו רק אמצעי תקשורת, אלא רישום חי של ההיסטוריה, המאגד את השפעות התרבות, ההגירה והשינויים החברתיים שעברה החברה הפלסטינית.

שרידים הם עדות לחיים שלמים

כנענה עסק רבות גם בכפרים הפלסטיניים העקורים ובזיכרון שלהם. בספרו "אבנים מספרות וחורבות מחכות" ניסה לתת קול למקום, ולהחזיר לחורבות את היכולת לספר את סיפורן. בעיניו, השרידים אינם רק אבנים, אלא עדויות לחיים שלמים שנכרתו מהקשרם ההיסטורי. לפיכך, פרויקט חייו היה שמירת הזיכרון הפלסטיני מהשכחה ובניית הקשר בין האדם למקום מחדש.

מה שייחד את כנענה, אולי יותר מכל, היה מרד הידע שלו. הוא סירב להשתתף בדיבור מהלל שטחי של הזהות הפלסטינית, והתעקש לבחון את הכישלונות של החברה לא פחות מאשר את ההישגים שלה. בעיניו, חברה לא יכולה להתפתח ללא אומץ להתמודד עם עצמה.  מתוך האמונה הזאת הוא הציב שאלות קשות בדבר האחריות הקולקטיבית שלנו והדרכים שבהן ניתן להפוך את החוויה ההיסטורית הקשה לאנרגיה של למידה ושינוי.

גישה ביקורתית זו לא נבעה מציניות, אלא מאמונה עמוקה ביכולת החברה להתחדש. ברבים מכתביו ובהתערבויותיו הציבוריות, הוא חקר מחדש מושגים מרכזיים בחוויה הפלסטינית, ובראשם מושג ההתמדה והעמידות, בהן ראה לא רק סיסמאות פוליטיות, אלא תופעות חברתיות ותרבותיות עם משמעויות משתנות, המחודשות עם כל חוויה היסטורית חדשה.

מי שהאזין לכנענה בהרצאה או סמינר הרגיש כעומד מול מילון חי של הזיכרון הפלסטיני. הוא לא ראה בידע מידע בלבד, אלא חוויית חיים ממשית. כשמסלח כנענה דיבר על כפר עקור, הוא לא התכוון רק למיקום גאוגרפי, אלא לניב המקומי, לטקסים, לשירים וליחסים חברתיים. וכאשר דיבר על השפה, הוא הוציא לאור את ההיסטוריה שעברה דרך המילים. להאזין לו היה כמו לעמוד מול ארכיון חי של סיפורים ומשמעויות.

ביקורת על החברה ואהבה אליה

לצד כל הנוכחות האינטלקטואלית הזאת, כנענה נודע בצניעותו האנושית, ובמיוחד בקשריו עם תלמידיו באוניברסיטת ביר־זית. הוא לא היה מרצה מרוחק שחי במגדל השן האקדמי, אלא שותף בדיונים ובשיחות, יוצר קשרים אנושיים אמיתיים עם תלמידיו. בעיניו, הידע לא היה סמכות, אלא מרחב משותף למחשבה ושאלה.

אולי בשל כך היה מסוגל לומר את האמת ללא הסתרה. בעיניו, תפקיד האינטלקטואל אינו מסתכם בייצור ידע, אלא דורש גם אומץ מוסרי להתמודד עם המציאות. קולו נשאר נוכח בדיונים הפילוסופיים והאינטלקטואליים הפלסטיניים, זה לא תמיד היה קול נעים, אבל תמיד קול שמעלה את השאלות שאולי היינו מעדיפים להימנע מהן.

עם מותו של מסלח כנענה, הסצנה התרבותית הפלסטינית מאבדת אחד מהחוקרים שניסו לקרוא את החברה בעיניים ביקורתיות ואוהבות בו-זמנית. אך המורשת האינטלקטואלית שלו, שמתפרסת בספריו, מחקריו וזיכרונות תלמידיו, תמשיך להיות עדות למאמץ אמיתי להבין את האדם הפלסטיני במלוא מורכבותו: אדם הנושא זיכרון כבד של כאב, אך ממשיך לחפש משמעות ואפשרויות חיים.