צבר צומח בין האריחים - על תערוכת "סיפורי הריצוף" 

בסרט "עניינים אישיים" של הבמאית הפלסטינית מהא חאג', יש סצנה אחת עוצמתית. בסצנה המדוברת, הסבתא – חולת אלצהיימר – מתעקשת ומבקשת שוב ושוב לחשוף את רצפת חדר הסלון בבית נכדה, עד שהיא מצליחה לחשוף את המסתתר מתחת לשטיח הארוג ולספר את הסיפור: "הייתי בת 8 כשאבא לקח אותי לשכם, למפעל אסלאן, לקנות אריחים". כאשר השטיח מורחק לבסוף, נחשפת מול עינינו רצפה יפהפייה: מלבן של אריחים צבעוניים בתוך מסגרת בצבע בג', הדומה למאות רצפות המקשטות בתים פלסטינים עד היום.

אריחים צבעוניים לא עיטרו את רצפת סלון סבתי, סבתא אמנה. יחד עם זאת, במטבח שלה, שהיה בצבע ירוק זית, היו אריחים קטנים מעוטרים בכל מיני עלים ירוקים בגודל 10*10 ס"מ. גם רצפת הסלון של סבתא פאטמה לא הייתה מעוטרת, אלא הייתה רצפת אריחי טרצו עם חצץ דק מאוד בגווני חום. ארונות המטבח של סבתא פאטמה היו בצבע לבן ועליהן פס כתום, ואריחי קרמיקה לבנים בגודל 20*20 ס"מ היוו רקע לצנצנות השימורים שהיא שמה על המדפים.

לימים, עברו שני המטבחים שיפוץ, ואת האריחים המקושטים החליפו אריחי קרמיקה סינית גנרית לחלוטין. אני עדיין זוכרת את ערמות שברי הבטון עם האריחים הירוקים שהיו מחוץ לבית בעת השיפוץ. שנים עברו מאז, ותחושת פספוס וגעגוע אחזה בי כשביקרתי בתערוכת "סיפורי הריצוף" לאוצר ד"ר חוסני שחאדה ח'טיב בגלריה "בלקיס" שבנצרת.

יצירתו של האמן אמג'ד גנאם תחת הכותרת "מה שנשאר לכם", היא יצירה המשקפת חשיפת אריחים מעוטרים מתחת לשכבת בטון דקה; בטון שהתקלף כדי לחשוף את המסתתר תחתיו; יופי וצבעוניות העומדים בניגוד מוחלט לצבע האפור והגס של הבטון. כשעמדתי מול היצירה, הצבעתי לעברה ומצאתי את עצמי אומרת בקול: "אני מכירה את זה מהבית של סבא!". קריאתי לא התייחסה לאריח עצמו, ולא לצבעו, אלא לתחושת האובדן וזיכרונות ימים עברו. לאחר מכן, העברתי את חווית ההתבוננות ביצירה בשתיקה ארוכה שנמשכה מספר דקות.

תערוכה של זיכרון

תערוכת "סיפורי הריצוף" מאגדת מספר יצירות המתעדות ומשמרות את צורות הריצוף המוכרות לנו. כל יצירה משחזרת לא רק את האריח עצמו, אלא גם סיפור או חוויה הקשורים לזיכרון הקולקטיבי שלנו. כל אחת מהיצירות מעלה זיכרון של בית שביקרנו בו, דרכנו על רצפתו, והתפעלנו מיצירת האומנות השוכבת מתחת לרגלינו. תמונה אחרת שהיצירות העלו בזיכרוני היא של אריחים עקורים מבתים העומדים לשיפוץ, ושברי אריחים שחיבורם מחדש היה בלתי אפשרי. ערמת אריחים שכזו הייתה חלק מהנוף החיצוני של מאות בתים.

בתערוכת "סיפורי הריצוף", חברו יחדיו אומנים פלסטינים מאום אל פחם, טמרה, עזה, מחנה הפליטים שועפאט, ירושלים, ועוד. כל אמן הביא דרך יצירתו את חוויותיו האישיות הכמעט קולקטיביות לכולנו, הפלסטינים. אומנות ומורשת אריחי הרצפה הצבעוניים המעוטרים הולכת ונעלמת מול התיעוש ותרבות הרכישה באונליין.

יצירתה של סופי אבו שקרה מבטאת בדיוק את האתגר הזה. לא היה קל לעמוד מול שולחן עשוי אפוקסי עם עיטורים דמויי ריצוף אותנטי. אבו שקרה מעמידה אותנו מול תמרור אזהרה, ומצליחה לעורר את תחושת הזרוּת ואת הבלתי ניתן להכלה, כמו רקמה פלסטינית על בגד מבית היוצר "קסטרו". שולחן האפוקסי עומד כנטע זר בתערוכה. נוכחותו בין שאר העבודות מבליטה את ערך האמת מול החיקוי, ומזהירה מפני התפשטות חיקויים ופסי ייצור המפיקים אריחים שלא מעוררים שום רגש או חיבור תרבותי. 

 יצירתו של פואד אגבאריה כוללת צבר הצומח מבין האריחים. הצבר הוא דימוי חשוב   באומנות והתרבות פלסטינית. נוכחותו, עוצמתו, והישרדותו של הצבר חוברים לריצוף   שביצירתו בצבעי בכחול לבן. המסר ברור כשמש למתבונן. מצד שני, האומן אחמד   כנעאן משתמש ביצירתו באריחים ובעץ. חלק מהעץ חרוט כדי להשלים את צורת   הריצוף השבור. היצירות האלה מנסות להזכיר לבאי הגלריה את החיבור למקום,   לאדמה, ולתרבות, ואת היופי החרוט בתרבות הערבית פלסטינית כחלק מאומנות   ילידית.

 עזה ואריחיה תחילה!

  האומן מוחמד חאג', יליד רצועת עזה, איבד במלחמה את כל תכולת הסטודיו שלו,     למעט הפריטים המועטים שהיו מחוץ לרצועה. שתי יצירותיו המשתתפות בתערוכה   העמידו אותי בפני תחושה נוספת של אובדן. חאג' צייר אריחים מעוטרים, שספק אם     נשאר להם זכר. ביצירה של חאג' מופיעים האריחים ברקע של דימויים מרכזיים     אחרים,  דימויי נשים. אמנם שתי היצירות הללו נולדו לפני המלחמה, אבל הן מבטאות   מסר שתקף בכל עת. ביצירה אחת עומדת אישה וסביבה חלקי רצפה, חלון, אדן חלון,      עציץ, ורוח נושבת. ביצירה השנייה מופיע דימוי של חצי אישה, חצי בית, אש דולקת     באח, כד מים, וחלקי רצפה.

 דימויי נשים ביצירותיו של מוחמד חאג' הם עמוד התווך של יצירותיו. חאג' חי כיום באוהל ברצועת עזה. למרות שאנו לא יודעים מי הנשים החיות אתו באוהל, ברור כי נשים אלה משמעותיות בחייו. הן, למעשה, הבית שלו. הגלביות של הנשים המופיעות ביצירות אינן מעוטרות ברקמה, חוטי זהב או מטבעות – כנהוג בלבוש המסורתי של נשות אזור עזה – אלא בציורים גאומטריים של מרצפות צבעוניות, המקבילים לציורי הרקמה המסורתיים. השימוש בציורי מרצפות מעלה את השאלה אודות הקשר בין שני האלמנטים. האם לדימוי העשוי ממלט פעם אחת, ובחוט בפעם השנייה, יש אותה משמעות?

אמנות משמרת היסטוריה ותרבות

ע"פ המחקרים של מומחים בחקר תולדות הריצוף, מפעל הריצוף הראשון בפלסטין הוקם בירושלים, בשנת 1912. לאחר מכן, נפתחו עוד ועוד מפעלים בחברון, שכם, אל-ראם, אל-בירֵה, ועזה. נרקם קשר מעניין בין הריצוף לתרבות הפלסטינית. הריצוף הפך לאחד ממקצועות הבנייה בעשור השני והשלישי של המאה העשרים, כאשר החל סגנון בנייה חדש שכלל חדר סלון גדול ובו יצירת אמנות דמוית שטיח העשויה מריצוף צבעוני ויקר. הרצפה הקרה התקשטה בעיטורים בצורות גאומטריות, צמחים, ופרחים.

ריצוף עם אריחים מעוטרים היה מנת חלקם של העשירים בלבד עד שנת 1930. הציורים והדימויים הראשונים יובאו מספרד, איטליה, גרמניה, וסוריה. העיטורים התחלקו לשתי רמות של דיוק ופירוט. העיטורים המורכבים יותר קישטו את חדרי האורחים, והפשוטים יותר את חדרי השינה ושטחי השירות. לימים, המפעלים החלו לייצר צורות שעוצבו על ידי אומנים מקומיים. 

כתוצאה מהכיבוש והעלות הגבוהה של יצור ריצוף צבעוני, נסגרו רוב מפעלי הריצוף. משפחת קסיסה שפתחה את המפעל הראשון בשנת 1912 נאלצה לסגור אותו בשנת 1969 בגלל המיסים שישראל הטילה וגרמו למפעל להפוך לעסק לא רווחי. המפעל היחיד שממשיך את המסורת עד היום הוא מפעל משפחת אסלאן בשכם.

בגלל סכנת הכחדת האומנות הזו, יצאו אוניברסיטת ביר זית וארגוני שימור מבנים ומורשת למסע ייחודי לתיעוד הרצפות העתיקות. סטודנטים העתיקו את הציורים והדימויים המופיעים על מרצפות צבעוניות בבתים פלסטיניים, ומחקרים החלו להתפתח סביב התעשיה והאמנות הזו החל משנת 1991.

אמנם המרצפות הצבעוניות המעוטרות הן אומנות מיוחדת ויפה במיוחד, יופיין האמיתי מתגלה ככל שעובר הזמן, והברק שלהן מתחדד מהשימוש המתמיד וההשחזה הנוצרת בעקבות הדריכה המתמשכת. כמו אומנות אקסקלוסיבית, הן משתבחות עם הזמן.

סמאח בסול