שלושה תיקי רצח, שלושה סוגי (חוסר) צדק

אירועי מאי 2021 היו נקודת שבר  - אחת מיני רבות - ביחסי יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל. הרחובות בערים המעורבות – ליד (לוד), עכא (עכו),יאפא (יפו),רמלה ואחרות – הפכו לזירות של כאוס, פחד ודם. עבור הפלסטינים אזרחי ישראל זו הייתה לא רק התפרצות של אלימות אלא גם עדות מוחשית לחוסר השוויון המובנה במערכת: בעוד מתפרעים יהודים הסתובבו עם נשק חם, לעיתים בגיבוי הרשויות המקומיות, המשטרה הפנתה את כל כובד משקלה כלפי התושבים הפלסטינים והפעילה יד קשה נגדם.

מאז, גם בבתי המשפט, נדמה שהמציאות הזו ממשיכה להכתיב את הכללים. שלושה תיקים מרכזיים בלוד, שניים מאותה תקופה של אירועים אלימים ואחד מאוחר יותר,  ממחישים זאת באופן חד: הרצח של יגאל יהושע, הרצח של פבל רוזוב, והרצח של מוסא חסונה. שלושה קורבנות חפים מפשע – ו שלוש תגובות שונות לחלוטין מצד מערכת האכיפה והמשפט.

יגאל יהושע – התיק המרכזי של מאי 2021

יגאל יהושע, בן 56 מלוד, נרצח מאבן שיודתה לעברו בדרכו לביתו. הוא נפצע, הגיע הביתה במצב  קשה  ומת לאחר מספר ימים בבית החולים. למרות שהכלי שבו בוצע הרצח – אבן – מקשה מבחינה ראייתית על שיוך ישיר לחשודים, המדינה השקיעה בתיק הזה את כל יכולות החקירה שלה.

בתחילה הוגש כתב אישום על רצח, אך בהמשך נחתמה עסקת טיעון שהסירה את סעיף הרצח והותירה עבירות חמורות אחרות: חבלה בכוונה מחמירה ומעשי טרור. שבעה נאשמים הורשעו, ונגזרו עליהם לאחרונה עונשי מאסר שנעים בין 12 ל־14 שנים, לצד פיצוי כספי למשפחת הנרצח.

מבחינת המדינה, תיק יהושע היה "תיק הדגל" של אירועי מאי 2021. הוא הוגדר כמעשה טרור לאומני, והמסר הפומבי היה ברור: כל מי שירים יד על יהודי באירועי אלימות יישפט בחומרה וייענש. אך מאחורי ההצהרות על צדק והרתעה עמד נרטיב מכוון היטב – ליצור תדמית של "פיגוע לאומני", להגביר את תחושת הניכור והחשדנות בין אזרחים יהודים ופלסטינים, ולחזק את התמיכה הציבורית, בעיקר ברחוב היהודי, בהחרמת מדיניות הדיכוי כלפי האזרחים הפלסטינים.
כך הפך תיק יהושע לא רק לסמל משפטי אלא גם לכלי פוליטי: במקום לגשר בין קהילות ולשקם אמון, הוא שימש להעמקת ההפרדה והפחד.

פבל רוזוב – מבוי סתום משפטי

תיק הרצח של פבל רוזוב התנהל אחרת לגמרי. רוזוב, מאבטח בן 54, נורה למוות בלוד ביוני השנה בדרכו לעבודה בתחנת המשטרה. הרצח צולם, המשטרה החזיקה בראיות שיכלו, לכאורה, לקשור את כלי הירי לחשודים.

אך חרף כל אלה, החקירה נקלעה למבוי סתום. החשודים נעצרו, אך שוחררו בזה אחר זה בהיעדר "ראיית זהב". הסרטון לא הספיק כדי לייצר תשתית ראייתית מוצקה, ובסופו של דבר לא הוגש כתב אישום כלל.

כאן עולה השאלה המתבקשת: מדוע כאשר מדובר ברצח שבוצע מירי מנשק חם – כלי שקל יותר לקשור לחשודים – המערכת נכשלה? האם מפני שהתיק הוגדר כסכסוך פלילי פנימי ולא כמעשה טרור? התחושה הציבורית היא שהתשובה חיובית. משפחת רוזוב נותרה ללא צדק, והמסר שעבר הוא שכאשר אין למדינה אינטרס נרטיבי לאומני ברור – גם חיי יהודי יכולים להישכח.

מוסא חסונה – חוסר צדק ממוסד

מוסא חסונה, פלסטיני אזרח ישראל, נורה למוות בלוד בידי אזרח יהודי חמוש. המקרה שלו היה המרכזי עבור האוכלוסייה הפלסטינית. למרות עדויות ותיעודים רבים, הפרקליטות סגרה את התיק בנימוק שהירי נעשה כ"הגנה עצמית". החשודים שוחררו והמשפחה נותרה ללא מענה משפטי, ללא פיצוי או הכרה בעוול.

בקרב החברה הערבית בכלל ובלוד בפרט, ההחלטה הזו סימנה את שיאו של חוסר האמון במערכת: המסר שהועבר על רקע אירועי מאי 2021 הוא שחיי פלסטיני אינם נחשבים באותה מידה כמו חיי יהודי, ומערכת החוק מעניקה לגיטימציה בפועל לשימוש בנשק חם כלפי אזרחים פלסטינים.

 שלוש מערכות צדק שונות

יש לנו אם כן שלושה קורבנות אלימות באותה העיר: יהושע, יהודי שנרצח בתיק שהוגדר כמעשה טרור לאומני ונגזרו בו עונשי מאסר ממושכים למרות קשיים ראיתיים. רוזוב, גם הוא יהודי, שתיק הרצח שלו הוגדר כפלילי. החקירה נתקעה, לא הוגשו כתבי אישום, החשודים שוחררו ומשפחת הנרצח נותרה ללא מענה. חסונה, פלסטיני שנרצח לעיני עדים רבים אך התיק נסגר ומערכת האכיפה והמשפט הכירה רשמית בהריגתו כ"הגנה עצמית" ובכך הפכה את הקרבן לפושע. 

שלושה קרבנות חפים מפשע – שלושה מסלולים משפטיים שונים. לא מדובר בנסיבות שונות מהותית, אלא בהחלטות מדיניות־משפטיות שמבוססות על נרטיב: כשמדובר בטרור נגד יהודי – יש נחישות; כשמדובר בפשע פלילי – יש ויתור והזנחה; וכשמדובר בפלסטיני – יש התעלמות מהקרבן ואימוץ גרסת היורה.

צדק סלקטיבי הוא חוסר צדק

פערי הצדק הללו אינם רק עניין משפטי. הם משדרים מסר הרסני לציבור: חיי אדם בישראל אינם שווים באותה מידה. צדק איננו מוחלט, אלא יחסי ותלוי זהות הקורבן והנאשמים.

בעיר כמו לוד, שבה יהודים ופלסטינים חיים זה לצד זה, מסר כזה הוא חומר נפץ חברתי. הוא מעמיק את הניכור, מגדיל את חוסר האמון במערכת, ומלבה תחושות של אפליה. עבור הפלסטינים אזרחי ישראל, זהו עוד סימן לכך שהם נתפסים כמי שחייהם שווים פחות. עבור הציבור היהודי, זהו מסר שאין ודאות שגם חיי יהודי מוגנים, אלא אם המקרה משרת נרטיב לאומי.

התוצאה היא מערכת צדק שמאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני כלל האזרחים. ברגע שהצדק הופך לסלקטיבי – הוא חדל להיות צדק.

אירועי מאי 2021 ייזכרו כטראומה קולקטיבית, אך גם כמבחן צדק כושל. שלושת התיקים מלוד – יהושע, רוזוב וחסונה – מצביעים על מציאות מטרידה: אותה מערכת מייצרת שלוש תוצאות שונות, בהתאם לנרטיב שהיא בוחרת לאמץ.

צדק סלקטיבי הוא חוסר צדק. אם חיי יהודי אחד מובילים להרשעות כבדות, חיי יהודי אחר נשכחים במבוי סתום, וחיי פלסטיני נסגרים ללא כתב אישום – המשמעות ברורה: בישראל של אחרי מאי 2021, הצדק איננו עיוור. הוא מביט בזהות הקורבן ומחליט בהתאם.

במקום לגשר בין קהילות ולשקם אמון, הפך תיק יהושע לשכבה נוספת בחומת הפרדה ביניהן. הוא מצביע על כך שהמערכת פועלת לא כדי לחפש אמת, אלא כדי לחזק פחד. לא כדי להביא צדק, אלא כדי לקבע שליטה. בלוד נרצחו שלושה אנשים – ומערכת אחת חשפה שלוש פנים שונות של אותה אמת מרה: צדק בישראל פועל לפי עקרונות של אפרטהייד – הוא מודד חיי אדם לפי זהותם, לא לפי אנושיותם.