שליטה דרך היעדר שליטה -האלימות בחברה הערבית כמנגנון של משטור

גל הרציחות בחברה הערבית הולך ומתגבר, ונדמה כי המדינה כבר למדה לחיות בשלום עם הנתון הזה, שבקושי מכה הדים. 233 נרצחים נמנו השנה עד כה, והיד עוד נטויה. זהו מסע רצח שהותיר מאחוריו אלפי יתומים ואלפי משפחות שכולות בשנים האחרונות.  

השבוע לפני חמש שנים נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נציגי הציבור הערבי בכנסת והבטיח כי  הנושא יטופל מהשורש. אותו ראש ממשלה הבטיח לפני יותר מעשור לגברת סיהאם כאיל אגבריה ששני בניה ובעלה נרצחו ב-2011, שהרוצחים יימצאו ויובאו לדין. ההבטחה לא קויימה עד היום . מאז הפגישה ב-2020 נרצחו יותר מ1000 אנשים ומספר הנרצחים עולה מדי שנה. 

האלימות המשתוללת מתוארת לרוב ככאוס, כמחדל וכביטוי לחוסר האונים של רשויות החוק. אולם מאחורי הכאוס לכאורה נדמה שמסתתר דווקא סדר מדויק. זהו סדר שבו האלימות אינה אויב של המדינה, אלא כלי סמוי שלה. לא מדובר בקונספירציה אלא במנגנון שליטה שהוגים כמו מישל פוקו תיארו היטב  ככוח ביופוליטי. הכוונה להצבעה על הדרכים בהן המדינה אינה שולטת רק דרך הכוח הגלוי שלה, אלא גם באמצעות הסדרת החיים – דרך ניהול פחד, חוסר ביטחון, ייאוש , או בקיצור הנדסת החיים של האנשים. זהו כוח שמחליט מי יזכה להגנה, ומי יישאר חשוף לפגיעה.

כאשר המדינה בוחרת שלא להגן על אזרחיה הערבים, זאת אינה בהכרח חולשה; זאת החלטה שמייצרת היררכיה אזרחית חדשה. זאת גישה של שליטה בסדר היום הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הערבית וקביעת העדפותיו ואתגריו. התעלמות המדינה מהערבים גם הולמת את הלך הרוח בחברה היהודית.

לצד השליטה באמצעות העמקת הפשיעה ויצירת מראית עין של כאוס, מתרחש תהליך מקביל של דה-לגיטימציה פוליטית של ההנהגה הערבית, הן באופן ישיר והן דרך סוכנים ערבים המשננים מסרים  נגד ההנהגה הפוליטית הערבית. הציבוריות הישראלית מאשימה את ההנהגה הזאת כאילו היא זו שמונעת  טיפול בפשיעה, היא ולא המערכת עצמה.
מזה שנים רבות מתנהל בזירה הציבורית היהודית קמפיין שמערער את עצם הלגיטימיות של הייצוג הפוליטי הערבי. אותו קמפיין מתנהל גם בתוך החברה הערבית, וכך הופכת ההנהגה הערבית לשק חבטות של כל התסכולים על חוסר המעש. ההנהגה הערבית מוצגת כחסרת אחריות או מיותרת, ובכך נמנעת כל אפשרות אמיתית לשיח דמוקרטי או לארגון הציבור למחאה רצינית ומשפיעה. הציבור מאבד אמון במנהיגיו, ההנהגה מאבדת השפעה על הציבור, והמערכת הפוליטית הישראלית  נותרת חסינה מביקורת ערבית. הפוליטיקה הישראלית מוכנה לכל היותר לקבל הנהגה ערבית א-פוליטית שתעסוק בשיפורים נקודתיים, אך מסרבת לשמוע על שורשי הבעיה. 

כך מחלישים חברה

שני התהליכים, ההתעלמות מהאלימות ושלילת הלגיטימציה הפוליטית, מזינים זה את זה. כאשר החברה עסוקה בהישרדות, היא אינה מתארגנת פוליטית ואינה תובעת זכויות ושותפות בשלטון. כאשר ההנהגה מוחלשת, אין מי שיתבע אחריות מהמדינה ואין מי שיארגן אנשים על בסיס פוליטי.
וכאשר שני תהליכים אלה קורים במקביל, נוצר מצב של "שקט מבוקר" – אלימות רבה, אך שליטה מלאה. ללא יכולת להתארגן מחדש באופן קולקטיבי. כך מחלישים חברה, שולטים בה וגם גורמים למי שיכול להגר ולעזוב, מה שמחליש את החברה עוד יותר.

זהו ביטוי עדכני למה שחוקרים כינו "קולוניאליזם פנימי": מערכת שבה המדינה שולטת באוכלוסיית מיעוטים לא באמצעות סיפוח כוחני, אלא באמצעות ניהול של חולשה, הדרה והנדסה מחדש. האלימות משמשת כאן כחיץ : היא מוגדרת  ומתוחמת באזור גיאוגרפי, מזכירה לאוכלוסייה את מקומה, את תלותה וחולשתה  ואת גבולות אזרחותה. 

אולם מי שחושב שזהו עניינם של האזרחים הערבים בלבד, טועה.
מדינה  שמוותרת על בטחונם של קבוצה מאזרחיה בשם הגזענות והעליונות, תוותר בסוף גם על בטחונם של שאר האזרחים. 

לנוכח התמשכות והידרדרות מצב הפשיעה, החברה הערבית כחברה ילידית  תצטרך לפעול בדרכים אחרות ויצירתיות יותר מכפי שפעלה עד כה.  כמעט בלתי נמנע שהמשך המצב הקיים ללא פתרון לשורש הבעיה  יביא לעימות ישיר בין המדינה שמזניחה את חובותיה הישירות והראשוניות כלפי אזרחיה לבין אזרחיה הערבים המפוחדים, אשר יתבעו בטחון וחיים בכבוד. בעוד המדינה, כדרכה, מתכוננת לעימות אלים  עתידי בהגברת  השליטה והפיקוח מול האוכלוסייה הערבית, הערבים חושבים על  מרי אזרחי לא אלים ועל הפגנות לא אלימות, כי לאי אלימות אין למדינה מענה. עד הפיצוץ הבא, המדינה  פועלת במישרין  ובעקיפין לפרק את החברה הערבית, לפורר אותה, ולפגוע בלגיטימיות של מנהיגיה ולחלל את מוסדותיה כך שתהפוך לחלשה וקלה לשליטה ולהשפעה.  רגע של זום אאוט על האירועים  יראה כי המדינה כבר החלה במלחמתה נגד החברה הערבית על ידי עידוד טרור אזרחי ופשיעה, ועל ידי דה לגיטימציה של ההנהגה. זהו המעגל השוטה של שליטה ללא שליטה