שפה חדשה

מי שדובר עוד שפות מלבד העברית בישראל יצא לו לצפות בתופעה פסיכו-חברתית נדירה, כזו שיוצרה בתנאי מעבדה מרשמים. ספק אם התופעה הזאת הייתה יכולה להתקיים במקום אחר בעולם מלבד ישראל או שתהיה אפשרות לשחזר אותה בעתיד. אולי בקרב קהילה נידחת באמזונס כזו שלא מחוברת לאינטרנט ולא יודעת מה מתרחש בעולם.

אנשים אלה, כלומר דוברי שפה נוספת בנוסף לעברית. יכולים לתפוס כמעט במו ידיהם את הפער בין מה המידע שמגיע לאזרחי ישראל בעברית, לבין המידע שמגיע לבני אדם אחרים בשפות אחרות על פני הגלובוס, ומבנים, אלה שמבינים לא רק עברית, כי מעולם הפער בין אזרחי ישראל לבין אזרחי העולם לא היה גדול יותר. פתאום נראה ומרגיש כי אבד הקשר בין השפה העברית לבין העולם, בין השפה העברית לבין מה שמתרחש ונעשה על ידי דוברי עברית, כאן ועכשיו. 

וכך בתוך גבולות מדינת ישראל, ובקרב אלה השולטים רק בשפה אחת (רוב הציבור הישראלי לפני נתוני הלמ"ס) מתקיימת לה התופעה הנדירה הזו של ניתוק מהעולם הממשי. עבורם האמירה המפורסמת על העידן הגלובלי "העולם ככפר קטן" (ונגיש) הפכה להיות אמיתית, העלום הוא באמת כפר קטן, כולם רואים את אותם המראות, כולם עוקבים אחרי אותם החדשות אבל רק מה שישראלים אומרים הוא נכון, כמובן, בעברית. אחר כך מישהו יכתוב באינטרנט: "תרגמו לאנגלית, שכל העולם ידע מה באמת קרה" אוי, חיכינו לכם באמת. אנשים אלה עדיין יכולים ליהנות מכל הטוב שמציעה לנו המודרנה: להזמין אוכל באפליקציות, לעבוד מהבית, ולטייל בערי העולם, על אף שהם לא מתקיימים בתוכו. 

תופעה זו אינה נחלתם רק של צופי ערוץ התעמולה 14,  שבחרו במודע להתנתק מהמציאות אפילו זאת שמתקיימת בתוך ישראל, שלא לדבר על עזה.

עוצמת הטראומה של השביעי באוקטובר גרמה להתכווצות, והתכנסות פנימית גם של השפה במובן הכי בסיסי. כבר לא מדברים באולפנים וכותבים בעיתון על ג'נטריפיקציה, אורבניזציה, גלובלזציה, שוק חופשזציה, וכל המילים שמסתיים ברותו סיומת, להרחיב את השפה העברית, ולחבר אותה עם שפות העולם. חזרה השפה אל מילים בסיסיות, שבטיות ופרה-היסטוריות כמו נקמה, גירוש, השמדה. השפה התכווצה לאותו אוסף מילים ראשוני במונחי חיי האנושות, כאשר התקיימה בתוך ג'ונגל חסר חוקים וגבלות.

בתוך השפה החדשה-ישנה, שלום היא מילה מגונה, חמלה היא עבירה, ומוסר אנושי הוא בגדר המלצה לא ממש מומלצת. אחרת איך אפשר להסביר שלאחר שנה שלמה הרס, וחורבן בקנה מידה תנ"כי עדיין לא קם לו צדיק אחד להגיד די!. איך אפשר להסביר שבזמן שכל העולם מדבר על המשבר ההומניטרי חסר התקדים שישראל מנחיתה על תושבי עזה, על החשש ממגפות, בישראל משדרים תוכניות בישול. ובזמן שצה"ל מבצע מאמצי גירוש ושיטוח של אזורים שלמים בצפון עזה בטלוויזיה הישראלית משדרים כתבה של עיתונאי שמשמח חיילים ומפוצץ בתים בעצמו.

התופעה הזאת גורמת לפרדוקס קוגניטיבי בקרב אלה שמבינים שפה נוספת בנוסף לעברית ועם חיבור אינטרנטי לעולם, מצד אחד הם מבנים את העובדה שישראל כבר מזמן היא לא הקורבן, אלא המקרבן, ושישראלים הם לא המוכים אלא המכים ומצד שני הם רוצים לשמור על נפשם הטרייה של מכריהם הישראלים דוברי העברית בלבד, ולשמור עליהם במרחב במרחב המוגן שלהם שהוא מציאות אלטרנטיבית שיצרו עבורים. פרדוקס זה גורם להם לספק לעצמם הסברים כמו, התמונה יותר מורכבת ממה שרואים, אף אחד לא באמת יכול להבין, או אמירת סרק בדמות: אבל מה היה קודם? 

ביום בו תסתיים המלחמה, רבים ינסו להכחיש את המציאות, להישאר בתוך מערת ההכחשה הנוחה שבתוך המציאות האלטרנטיבית. בודדים יגלו כי הם היו נתונים לקמפיין הפשעה, וכעת כדי לתקשר ביניהם עליהם ליצור לעצמם שפה חדשה. 

אמל עוראבי הוא משפטן, ופעיל זכויות אדם. ומפיק את פודקאסט סברה.