דעות
לידיעת הנשיא הרצוג, באום אלחיראן אין הרמוניה.
לפני שבועיים הרשת הוצפה תמונות וסרטונים מהכפר אום אלחיראן. סוף סוף הכפר הלא מוכר מהנגב שאינו מופיע במפות הרשמיות של המדינה זכה להכרה המיוחלת. בסרטונים שצולמו על ידי תושבי הכפר ופעילי שמאל יהודים, נראתה תמונת הניצחון של השר לביטחון לאומי- בולדוזר ענק מחריב את כיפת המסגד המקומי. הסרטונים של ההרס, הזכירו את מראות ההרס בעזה- בן לילה משפחות שלמות בהם קשישים וילדים נעקרו מאדמתם ונותרו ללא קורת גג בפתח החורף. תמונת זה קרה בעקבות החלטת הממשלה הנוכחית להקים על שטחי הכפר ההרוס יישוב חדש בשם- איך לא ״דרור״ – ציפור החופש.
גם את וואדי אל-חליל, שם התעוררו מאות אנשים לבוקר חדש ללא קורת גג. הממשלה ודאי חושבת- הרי למה שיצטרכו אותו מלכתחילה? מה יפה יותר משמיים פתוחים, מהנוף המדברי עוצר הנשימה של הנגב? כשהסתכלתי על ההרס, נזכרתי בראיון שערך הנשיא יצחק הרצוג בנובמבר האחרון בוועידה של הניו יורק טיימס, שם הניף בגאון את תמונתה של תושבת הנגב עאישה אל-זיאדנה. יממה לאחר שחרורה משבי חמאס הוא הכריז, בטון מלא פאתוס:
"חמאס חושב שהם סוג ב' כי הם מוסלמים החיים בישראל, אבל אנחנו? איכפת לנו. אנחנו חברה שוויונית-יהודים וערבים חיים יחד בהרמוניה״ – כדואט בסימפוניה. וודאי התכוון הנשיא להרמוניה בין צלילי הדחפורים לחירורה של אדמה, או אולי להרמוניה בין שריקת הקליעים לחבטת עורפו של הצעיר הבדואי? ״על אף המכשולים הטבעיים״, לטענת הרצוג, ההרמוניה בשיאה. אולם בין אזרחי המדינה שהרצוג מייצג– ״הרמוניה״ היא וודאי לא המילה הראשונה שקופצת לראש.
האובססיה של אנשי ציבור יהודים לליטוש המציאות המדומיינת עד לכדי תעמולה היא מובנת, אבל מילותיו החלולות הללו של הרצוג גובלות בצביעות, ניכור למציאות הממשית ואף מעט טמטום. אם כבר יש כאן "הרמוניה", זה לא בזכות מחוותיהם הקצרות של אנשי הממשלה בכנסים בינלאומיים, אלא בעיקר הודות לאזרחים הערבים עצמם. במאמצים כמעט-על-אנושיים, הם מצליחים להסתכל מעבר למציאות האפליה השיטתית ברמת "פרויקט חיים", מעבר לאלימות הממסדית שמשתכללת בימים אלה במהירות שיא וממשיכים לדבוק בתקווה -כן, תקווה – שיום אחד הדברים ישתנו ואף ישתפרו.
הרי הבדואים תושבי הנגב הם אזרחים דה פקטו במדינת ישראל. אלא שבין אזרחים לאזרחים הגדרת החוק בישראל משתנה; התושב שירה למוות שלוש קליעים בעורפו של הנער הבדואי ג׳ומאעה אל-דנפירי חמק מעונשו, סרטון בו תושב עומר ירה מרכב נוסע אל עבר צעיר בדואי הפך לפריים-טיים בתקשורת הישראלית והדחפור שהחריב כליל בתים שלמים זכה ליותר כבוד בתקשורת ההמונים הישראלית מדיירי הבתים עצמם.
תמונת הניצחון מאום אל חיראן מצטרפת לסדרת תמונות הנוף החרב של מדינת ישראל; שנציגיה ממשיכים לנופף בדגל חופש הפולחן על חשבונם של אזרחיהם. יועצי התקשורת של הנשיא הרצוג יודעים שבני משפחתה של עאישה אל-זיאדנה, שעוד מוחזקים בשבי חמאס, התגוררו בכפר לא מוכר שהתשתיות בו רעועות ותנאים אנושיים בסיסים לא מתקיימים בו. אלא שהפרטים הללו ״לא עושים טוב״ להסברה הישראלית.
מה ש״כן עושה טוב״ להסברה הישראלית זה לנפח תופעות חברתיות המיוחסות לאחוזים בודדים מהאוכלוסייה הבדואית בישראל לממדים מפלצתיים. הסטטיסטיקה לא מלבה אש, כי הרי למה לתת לעובדות להפריע כשאפשר להדליק מדורה שלמה בדלק הגזענות, שהעשן שלה מצייר לנו בשמיים את תמונתו של בן גביר.
אבל ביקום המקביל של הנשיא בו הוא שוקד בעקביות לשווק לראווה בעולם – אין כפרים, בוודאי לא כאלה שאינם מוכרים. אין שם הריסות יומיומיות, אין אום אל-חיראן, וספק אם הוא יודע איפה ממוקם הכפר על המפה. ביקום הזה, הנשיא מצייר ישראל שנראית פחות כמו מדינה כובשת במזרח התיכון ויותר כמו גן עדן נורדי, שבו דחפורים עוסקים אך ורק בנטיעות ויהודים וערבים שרים יחד שירי מחווה לשלום מסביב למדורה. אך במציאות העצובה של חיינו, המדורה היחידה היא זו שמעלה עשן מהבתים השרופים של אזרחים שלא נכללים בשום סטטיסטיקה – כאלה שאיש לא טורח לספור.
הממשלה הצליחה לעצב את החברה הבדואית לשני דימויים מנוגדים – כלפי חוץ, כרזה מנצנצת לתעמולה על ״שוויון וסובלנות״, שבה גמלים, אוהלים וחיוכים פסטורליים יוצרים נרטיב של דו-קיום. לעומת זאת, כלפי פנים, הם לא יותר מקורבנות שאיפות ייהוד הנגב ומטרה נוחה לדחפורים, להריסות ולדחיקה לשוליים.
