השיבה למילים: על שפה, זהות, ושאיפה לאתגר

כמו רבים מאיתנו שחיים בחו"ל וממשיכים להשתמש בעברית או בערבית בחיי היומיום שלהם, גם אני מצאתי את עצמי כותב בלי שהאותיות הללו קיימות במקלדת המחשב שלי, לא בחריטה ולא במדבקות. משהו בזיכרון השרירי ובחוויה האישית עדיין שומר על ההיכרות האינטימית עם השפה. גם אחרי 14 שנים שלא השתמשתי בעברית בכתיבה, נראה שהשפה עדיין חלק ממני, כאילו נחקקה עמוק יותר מהזמן והמרחק.

אבל למה בעצם לכתוב בעברית, ועוד עכשיו? ולמי? אני לא מאמין שמאמר או אפילו סרטון יוכלו לשנות את דעתם של משוכנעים. אבל מי שמוכן להקשיב, לשאול שאלות ולהרהר – אלה האנשים שחשוב לי לדבר איתם. השיח איתם יוצר תנועה, מחולל תהליכים, גם אם לא מיידיים.

לפני כמה שנים פגשתי ישראלי באמסטרדם. ראיתי בכך הזדמנות לדבר על המקום המשותף לנו, אבל הוא סירב בתוקף. "אולי תגיד משהו שישנה את דעתי," אמר, "וזה יוביל לתהליך שבו אאבד חברים או משפחה. החיים שלי טובים, אז אני מעדיף להימנע." הטיעון הזה הימם אותי. מעטים מוכנים להודות בכך בקול רם, אבל אולי הוא חושף אמת גדולה: הפחד מאובדן תחושת יציבות או שייכות.

דווקא אנשים כאלה – שמודעים לכוחן של מילים ולמחיר של שינוי דעה – הם אלה שאני רוצה לדבר איתם. אני בעצמי עברתי תהפוכות בתחום הזה, הייתה תקופה שבה הדת הייתה מרכז חיי, ותקופה אחרת שבה רציתי להיות ישראלי ולהשתייך לחברה הכללית, אחר כך הייתה תקופה שבה הייתי לאומני פלסטיני, ואז תקופה שבה רק רציתי לחיות את החיים הטובים. המעבר בין הפרקים האלה לא היה פתאומי. הוא התרחש בהדרגה, ולרוב לווה בחברת ספרים מכוננים, מאמרים חשובים וחברים חדשים. בדיעבד, אני יכול להגדיר כל תקופה ולתת לה שם פשוט, אבל עזבו – אלו היו פשוט החיים. ואני לא חושב ש"הגעתי" לאנשהו, או שאי פעם "אגיע". אלו החיים, והם ימשיכו וככל שהם ימשיכו אעצור בתחנות שונות ואז אתקדם לעבר חדשות לבוא.

עם זאת, כל תקופה השאירה בי ידע ותובנות. אחד הכלים החשובים שקיבלתי הוא השפה העברית.

כל פעם שאני רוצה לעקוב אחרי מה שקורה בארץ, אני בודק בכמה מקורות בשלוש השפות שאני שולט בהן. אני לא מאמין שה"אמת נמצאת באמצע", אבל חשוב לי להבין איך אנשים שונים רואים את מה שקורה, אילו עובדות כל מקור משתף, ואילו מהן באמת "עובדות". המדיה תמיד הייתה כלי מרכזי בקביעת עתיד דרך הטיית המידע בהווה ושכתוב העבר. תפקיד המדיה בתהליכים היסטוריים – מגרמניה הנאצית ועד רצח העם ברואנדה – היה מכריע ובלעדיה ייתכן שהאירועים לא היו מתרחשים באותו האופן. ובלי לעשות את ההשוואה השחוקה עם התקופות האלה, אני חושב שיש מחסור במדיה בעברית ששואלת, מאתגרת ומעזה להתנגד לזרם שסוחף את כולנו למקום גרוע מאוד. 

לכן אני מקווה שהפלטפורמה של סברה תהיה מרחב להקשבה, לשאלה, להבנה, ולסקרנות כלפי דעות, אנשים, ועבודות שאינם מה שרגילים להיחשף אליהם.