על העיווריון הישראלי וחיי הפלסטינים

ביום שישי האחרון, שני רעולי פנים הציתו בית כנסת במלבורן, אוסטרליה – פעולה שמיד גונתה על ידי ראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניז, שכינה אותה "אקט אנטישמי". נתניהו, מצידו, צייץ שמדובר ב"אירוע אנטישמי קלאסי נתעב" – אמירה נכונה כשלעצמה. עם זאת, נתניהו בחר לנצל את האירוע כדי לקדם תעמולה פוליטית, כשהוא מקשר את המתקפה לתמיכת הממשלה האוסטרלית בסיום הכיבוש בגדה המערבית.

אפרופו פגיעה במסגדים, ב-10 בנובמבר, כוחות ישראליים הרסו את המבנים האחרונים בכפר הבדואי הלא מוכר אום אל-חיראן, כולל המסגד – סמל מרכזי לחיי הקהילה. כך גם קרה במאי האחרון בכפר ואדי אל-חליל שבנגב, כאשר שופלים של המדינה החריבו מסגד נוסף, וגם באם מתנאן, שם אולצו התושבים להרוס את המסגד בעצמם.

אירועים אלה מצטרפים לרשימה ארוכה של פגיעות במסגדים, כולל ההרס המסיבי בעזה. אבל העניין אינו השוואה ישירה בין הריסת מסגד לשריפת בית כנסת – זו תהיה הקטנה בערכו של כל אחד מהם. השאלה המרכזית היא מה ניתן ללמוד על הניסיון של ישראל להשתמש בפגיעות ביהדות ככלי לתעמולה, תוך כדי שהיא עצמה פוגעת במקומות קדושים של אחרים.

אבל נתניהו, כמו הרוב המוחץ של הישראלים, עיוור לעובדה שהוא עצמו עושה את אותו הדבר לפלסטינים – הורס מסגדים. הרגע הזה, שבו נתניהו מגנה אנטישמיות בעודו מתעלם משיקוף מעשיו, חושף עיוורון פוליטי עמוק שרבים בישראל שותפים לו. אין מדובר כאן אך ורק בצביעות, אלא גם "תודעה מפוצלת" אופיינית לישראליות: מצד אחד, זעזוע עמוק מפגיעה בסמלים דתיים יהודיים, ומצד שני, חוסר יכולת להכיר בכאב שנגרם לפלסטינים ממעשים דומים. תופעה זו ניכרה בבירור במחאות נגד ההפיכה המשפטית, שהתעלמו מכאבם של הפלסטינים, והיא חיה וקיימת גם כעת, כשישראלים רבים מסרבים להתמודד עם אחריותם לתמונות מעזה.

עיוורון זה אינו מקרי – הוא נטוע בתפיסה קולוניאלית רוויית עליונות, שבה חיי המתיישבים נתפסים כבעלי ערך רב לאין שיעור מחיי הילידים. כל עוד לא ייערך חשבון נפש, עיוורון זה ימשיך לייצר אי צדק, כאב, וחוסר אנושיות.

אפשר לצבוע את ההרס של המסגדים בכפרים הלא מוכרים בנגב כפעולה של אכיפה ומשילות. ואפשר גם למסגר את שריפת בית הכנסת במלבורן בתוך קונטקסט פוליטי תעמולתי ולהאשים בכך את התמיכה הגוברת בפלסטינים באוסטרליה. אך לא ניתן להתעלם מהעובדה ששני המקרים משמשים, עבור נתניהו, הממשלה והתקשורת הישראלית, ככלי לתחזק את האתוס הציוני. נתניהו רואה בשריפת בית הכנסת עוד ממנף תעמולה עבור גריפת הון פוליטי בבית, בעוד היא יוצרת זיקה ישירה בין מעשיה של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים לבין מצב היהדות כדת בעולם.

הריסת המסגדים בנגב, ובייחוד ההתעלמות הציבורית והתקשורתית מהמעשים הללו, היא אסטרטגיה שמבקשת לחזק את המנגנון הקולוניאלי הישראלי. בתפיסה זו, הריסת מסגד נתפסת כעניין זניח, שאינו דורש תשומת לב ציבורית או מוסרית – בניגוד מוחלט לתגובות נזעמות שמתקבלות כאשר סמלים יהודיים נפגעים בארץ וברחבי העולם. כך נבנה מצג שבו פגיעות מסוג זה הן בגדר "נון-אישיו" לשימור ההיררכיה האתנית בארץ. מציאות זו מאפשרת הבעת זעזוע כלפי אלימות אנטי-יהודית בחו"ל, תוך התעלמות שיטתית מהאלימות הדומה שישראל מפעילה כלפי פלסטינים.

לנתניהו ולישראלים: במקום לצבוע את המקרים הללו בצבעים ולנסות להצדיק אותם באמצעות נרטיבים פוליטיים, ראוי להתמקד בהפסקת האלימות שלכם. זעזוע סלקטיבי לא רק שאינו מוסרי, אלא גם משמר מבנים של דיכוי ואלימות ששוללים את חיי הפלסטינים. במקום להנציח את הדינמיקה הזו, הגיע הזמן להפסיק אותה.