עוד יהי בוקר כזה במדיניות ממשלה כזו

"ויהי בוקר", סרטו העלילתי של הבמאי ערן קולירין, יצא לאקרנים בשנת 2021, והוא מבוסס על רומן מאת הסופר הפלסטיני סייד קשוע. בהשוואה לרומן הסרט לא הצליח לספק לי, כפלסטינית אזרחית ישראל, את עומק האירוניה וההנאה שהספר מספק. למרות זאת, הוא הניע אותי להתבונן בהוויה שלי ולחפש במעמקי המורכבות של הזהות שלי. הסרט, כמו הרומן, מנסה להתחקות אחר שכבות תודעתם של פלסטינים אזרחי ישראל וסולל דרך לעבר שאלות מביכות אודות האינטרסים היומיומיים שלהם והשפעתם על זהותם.

על אף היותו הפקה ישראלית "ויהי בוקר" נראה כמו סרט פלסטיני לכל דבר ועניין, הן בסגנון הן בשחקנים, ואפילו בקלישאות. הסרט סוחף את הצופים לעבר עולמם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש ה-"עדין", ומציג את המאבק הפנימי שלהם עם זהות שנבנתה מכוח מציאות פוליטית עגומה. הוא יוצר אינסוף סתירות, והבולטת שבהן היא השימוש בכינוי "ד'פאוויה" (ضفاوية) לאפיון פלסטינים ילידי הגדה המערבית כדי להבדילם מפלסטינים אזרחי ישראל. הכינוי הזה נשען על עליונות מדומיינת ועל הבדל טכני שקשור בתעודת הזהות ובצבע שלה, אך הוא מתפורר במבחן המציאות, כשממשלת ישראל מתייחסת לכולם כאחד - ערבים! ותעודת הזהות לא מעניקה פריבילגיה אמיתית לערבי אזרח ישראל.

המצור לפני הסיפוח

בימים שבהם נכתב מאמר זה, השיח של סיפוח שטחים חזר במלוא העוצמה, כשבמקביל הסרט מדבר על אותו הנושא. אין לתאר עד כמה הסרט הפך לרלוונטי.

סאמי (אלכס בכרי), כתב בעיתון ישראלי, מגלם דמות פלסטיני החי את מרבית חייו בקרב ישראלים ומתפאר במעמדו, שהושג בזכות קשריו עם המנהל שלו, קצין בדימוס. אלא שסאמי נתקל בחומה, שמבהירה לו את מקומו האמיתי ה"ערבי", כשהמנהל נוטש אותו, כלי רכב צבאיים מטילים מצור על כפר הולדתו, וכל הפריבילגיות המדומיינות, שנתקבלו בזכות האזרחות הישראלית - אינן. סאמי הגיע לכפר רק כדי להשתתף בחתונת אחיו הצעיר, אך ביקורו נמשך לאין סוף.

לאור המציאות החדשה, סאמי מוצא את עצמו שוהה בבית הוריו עם אשתו ובנו, כי ביתו בכפר עדיין בשלבי בנייה. המפגש בינו לבין פועלי הבניין, אשר באו מהגדה המערבית לעבוד בישראל, מעורר שיח וחושף מבוכה, שמקורה שוב באותם ההבדלים המדומיינים של פלסטינים משני צידי הקו הירוק.

אימפוטנציה לאומית

הסרט נפתח בסצנת חתונתו של עזיז (סאמר בשאראת), אחיו הצעיר של סאמי. עזיז, המגלם דמות גבר פלסטיני צעיר חסר אונים, עובד חברת סלולר, מוצא את עצמו פתאום במציאות של כיבוש, שמונע ממנו התמודדות עם העולם שסובב אותו.

האימפוטנציה אופפת את הדמות הזו, אישית, זוגית ולאומית, אך היא לא הדמות היחידה, וצאת דמויות אלה מגדרן כדי לנקום במשהו או מישהו היא מטאפורה של מקומן בחברה ובמדינה.

היחסים הזוגיים בסרט מורכבים ומבוססים לעיתים רבות על שתיקה ממושכת, על השתקה רגשית ועל ניכור רב. נשים, במיוחד, מוצגות כמי שנעשות שבויות במערכת היחסים עם בני זוגן. הן חוות מאבק פנימי ותחושת כיבוש כפול, שהדרך להשתחרר ממנו ומתחושת הבדידות שהוא מייצר היא על ידי ריקוד.

הקשר בין מין ויכולת מינית לבין כיבוש או דיכוי צבאי נפוץ בסרטים פוליטיים, והוא מגלם את התחושה האכזרית של אימפוטנציה, כשהנכבש אינו יכול לעשות דבר, והוא הופך גם לחסר "און".

תוהו ובוהו

ככל שהמצור נמשך ומתהדק יותר, חברי הכנופיות מנצלים את ההזדמנות כדי לכפות את שליטתם על המקום, והם מטילים אימה על התושבים יותר מן הכיבוש, כי הם אויבים מבית. הם מכירים את נקודות התורפה של התושבים ויודעים איך לנצלן. נוכחותן של הכנופיות במספר סצנות מצביע על הקשר בינן לבין הממסד, ועל היותן סוג של זרוע שלטונית, מיליציה מקומית, שתפקידה למשול ביד קשה ללא צורך במעורבותו הפיזית של השלטון. אוי לנו, כמה זה דומה למציאות היומיומית של פלסטינים בישראל עם כמויות הנשק, האלימות והתוהו, שהולכות וגוברות בלי שום מעורבות מצד המשטרה למניעתן.

כשם שמשטרת ישראל וזרועותיה מעודדים באמצעות חוסר מעש את התפתחות ארגוני הפשיעה, כך גם הכלים הצבאיים המקיפים את הכפר בסרט מעודדים את הכנופיות ומעניקים להן סמכויות לא כתובות בשום הסכם, עד שהם הופכים לחיילים בלבוש אזרחי, קובעים חוקים משלהם ומטילים עונשים כראות עיניהם מבלי לחשוש מהעונש.

זהות, דווקא עכשיו

הפלסטיני אזרח ישראל חי במתח בין זהותו הלאומית לבין אזרחותו הישראלית. הוא נקרע בין שני עולמות – אחד סותר את השני. הדמויות בסרט מייצגות את הדילמה הקיומית הזו - מצד אחד הם פלסטינים מוזנחים, שנאבקים כל הזמן למען זכויותיהם, אולם הם נולדים לתוך הזהות הפלסטינית, שאי אפשר לנתק אותם ממנה. גם אלה שמנסים נתקלים בחומות המציאות, שמסווגת אותם כסוג ב'.

הבחירה לכתוב על הסרט עכשיו, 4 שנים אחרי צאתו, מוּנעת מהעובדה שהצפייה בו מזכירה מראות, שעוברים מול עינינו כל יום במהדורת החדשות: הן השתוללות ארגוני הפשיעה בקרבנו, מלחמת אחים שמתבשלת לאט, והן הנוכחות הצבאית, הגדֵרות והמחסומים, השליטה וההשתקה בגדה המערבית. שתי המלחמות האלו הן מציאות יומיומית שלי- שלנו, הפלסטינים.

הסרט לא מציע פתרון חד-משמעי לשום בעיה שמוצגת בו, חוץ מצאתם של ההמונים להפגין ולהביע התנגדות. הוא משאיר את הצופה להתמודד עם השאלות על סיפוח ועל החלפת שטחים, והאם הפלסטינים אזרחי ישראל יבחרו - אם תינתן להם הבחירה - להישאר תחת ריבונות ישראלית? או שהם מוכנים לוותר על אזרחותם ולבחור בזהותם ובאזרחותם החדשות ולזכות בתואר "ד'פאווי"?

כמו כן, הסרט משאיר לצופה חופש לפרש ולנתח, ואינו מסתיים בהכרעה כמו הרומן. יחד עם זאת, הטקסט המקורי לא משתמע לשתי פנים: הכפר הועבר בשלמותו אל מעבר לקו הירוק, הוא נעשה חלק מ"המדינה הפלסטינית" המתקיימת בשטחים שנכבשו ב־1967, ותושביו הפכו בן-לילה ל"ד'פאוויה".