שוברים את המסך: פריצת הגבולות של היוצרים הערבים-אמריקאים

סוף סוף, עונה חדשה של הסדרה המצליחה "מו" תעלה לנטפליקס בסוף ינואר ותמשיך לספר את סיפורו של "מו", מו עאמר, הקומיקאי הפלסטיני-אמריקאי, שהתחיל את דרכו בתור סטנדאפיסט, הפך מהר מאד לשם עולמי, וההופעות שלו הגיעו לנטפליקס. מו עאמר מצטרף ליוצרים ולשחקנים אחרים ממוצא ערבי שמנסים לאתגר את הייצוגים הסטריאוטיפים, ששררו בתעשיית הקולנוע העולמית או בפלטפורמות הסטרימינג.

טרוריסטים, רוכבי גמלים, פרימיטיביים, שוביניסטים, חיים בעושר מופרז או בעוני מחפיר - אין באמצע, אין מעמד ביניים ואין מורכבות – אלה הם הייצוגים הסטראוטיפים אודות האדם הערבי, המוסלמי והמזרחי במדיה המערבית, בהוליווד ובכל סוגי התרבות הפופולרית במערב מאז ומתמיד, וזאת למרות ההתיימרות של הוליווד להציג את עצמה בתור תעשייה פרוגרסיבית, מכילה ומגוונת. בפועל היא שימשה כמפעל ליצירת פחדים, חששות ואנטגוניזם כלפי כל מי שנראה כערבי או נשמע כערבי.

לפי הנתונים של משרד החשבונות הכללי בארה"ב, עולה כי מאז אירועי 9/11 בשנת 2001, 73% ממקרי האלימות הקיצונית שהתרחשו בארה"ב בוצעו על ידי פעילי ימין קיצוני או תומכי עליונות לבנה, אך למרות זאת הפער בין הנתון הזה לבין מה שרואים על המסכים נשאר עצום, ובכל פעם שיוצרי טלוויזיה מחפשים דמות של נבל כדי לככב באחת הסדרות שלהם, תמיד היה יותר קל להם לבחור ערבי או מוסלמי. למה? כי תמיד יותר קל להציג את "האחר" בתור הנבל והאיש הרע. מתוך ממצאי אחד המחקרים משנת 2016 עולה, כי 78% מהדמויות הטלוויזיוניות המזרח תיכוניות, שמופיעות במערב, הם טרוריסטים, סוכנים, חיילים או רודנים – דבר אשר מחזק את הסטראוטיפים השליליים ואת התפיסה האוריינטליסטית, שמושרשת עמוק בתוך התודעה הקולקטיבית המערבית – אבל, לא עוד! אנו בפתחו של עידן חדש בכל הנוגע לייצוג ערבים ומוסלמים על המסך.

אנו עדים בשנים האחרונות לשינוי מגמה בכל מה שנוגע לגיוון, לייצוג הולם ולהצטרפות יותר ויותר יוצרים ושחקנים מרקעים שונים, שלא תמיד היה להם מקום על המסך, לתעשייה הטלוויזיונית ולמדיה המערבית, ושינוי זה לא נוצר אך ורק מטעמים מוסריים של מפיקים ושל חברות ענק בשוק, שיודעות היטב ש-4 מכל 10 אזרחים בארה"ב הם לא לבנים, אלא, ובעיקר, מתוך חשיבה כלכלית והבנה שגיוון על המסך משתלם!

כללי משחק חדשים והשוק עוצב מחדש – וזאת בזכות פלטפורמות הסטרימינג השונות! פלטפורמות אלו, כדי להגדיל את מספר המנויים שלהם, הבינו שהן צריכות להיפתח לקהלים חדשים, לספר סיפורים חדשים, להביא צבעים חדשים ולהשמיע שפות חדשות על המסך! ובתוך התחרות העצומה בין נטפליקס, הולו, אייץ'-בי-או ומתחרים אחרים, פלטפורמות אלו צריכות תמיד לספק תוכן חדש לצופים. הצורך בתכנים חדשים אין סופיים הרשה לחברות הענק בשוק הסטרימינג לקחת יותר סיכונים ולהמר על סדרות מסוג אחר ועל סיפורים מסוג אחר ולפתוח את השער בפני יוצרים חדשים, וכאן בדיוק התגלו שני כוכבים צעירים, שהפכו את הקערה על פיה וגרמו לאחת הקבוצות הכי מודרות ומופלות לרעה לקבל קול חדש רענן, והם: ראמי יוסף ומו עאמר.

ראמי יוסף הוא סטנדאפיסט, שחקן, תסריטאי, במאי ויוצר ערבי-אמריקאי, בן של מהגרים מצריים. התחיל את דרכו כסטנדאפיסט והגיע די מהר לפסגה דרך הסדרה המשובחת שלו "ראמי", שהכתירה אותו כשחקן הטוב ביותר בשנת 2020, לאחר שזכה בפרס גלובוס הזהב. בסדרה "ראמי", ששודרה דרך פלטפורמת "הולו", הצליח ראמי יוסף להביא סיפור חדש, מצחיק ומרתק על צעיר מוסלמי בניו ג'רזי, שחי בדיסוננס מתמיד בין הזהות המוסלמית שלו לבין הזהות האמריקאית שלו, בין הרצון שלו להיות מוסלמי טוב, ששומר על מצוות האסלאם, לבין התשוקות שלו, החולשות והתסכול העמוק שבו הוא חי.

הסדרה "ראמי" היא יצירת מופת, שבה לראשונה רואים סדרה אמריקאית הנוגעת בסוגיות רבות בקרב ערבים-מוסלמים אמריקאיים כמו זהות, דת, שמרנות ומודרניות ומיניות. הסדרה הצליחה לנפץ סטראוטיפיים רבים, לאתגר את כל הייצוגים השליליים ואת הקלישאות המאוסות, ששררו בהוליווד ובטלוויזיה המערבית, ולספר את סיפור הערבים מנקודת המבט של הערבים עצמם, מתוך החוויה היומיומית שלהם. ובכן, ההימור הזה מצד "הולו" התברר כהימור נכון, שהביא להצלחה גדולה על הבמות החשובות בעולם היצירה הקולנועית והטלוויזיונית.

אולם, ראמי יוסף לא היה היחיד. לחברו המקורב, מו עאמר, שיצר יחד עם ראמי את הסדרה "מו", יש גם כן סיפור הצלחה. הסדרה "מו" מספרת את סיפורה של משפחת פליטים פלסטיניים, שנאלצו לעבור לגור בכווית בעקבות הנכבה בשנת 1948. אותה המשפחה נאלצה שוב לעבור מסע כפליטים בעקבות הפלישה של הכוחות העיראקיים לכווית בשנת 1991. הסדרה מתמקדת במוחמד "מו" נג'אר, שחי בטקסס ונאבק יחד עם משפחתו מול הרשויות בנוגע לבקשת מקלט, שמתעכבת כבר שנים רבות. הסדרה "מו" מספרת בצורה הומוריסטית משובחת את הקשיים שחווים הערבים בארה"ב, את חוויית הפליטים הפלסטיניים ואת השלכות הנכבה, שעשרות אלפי משפחות פלסטיניות בעולם עדיין חווות עד עצם היום הזה.

ראמי יוסף ומו עאמר הם שתי דמויות מהפכניות ביחס לשינויים ולתמורות שהם עשויים להוביל בייצוג הערבי בקולנוע ובטלוויזיה. הם מביאים פרספקטיבה חדשה וייחודית, מספרים דרך הסדרות שלהם את הסיפור שלהם ושל משפחותיהם, שוברים תקרות זכוכית דרך הבדיחות שלהם ומשמיעים קול של קבוצות שהודרו והושתקו לאורך השנים. ההצלחה של ראמי ושל מו תהווה מודל לחיקוי עבור הרבה יוצרים ערבים אחרים, שמחכים גם הם להזדמנות כדי לספר את הסיפורים שלהם, וההבדל עכשיו הוא שאי אפשר לטעון יותר שיצירות אלו אינן מתגמלות, כי יש לנו מודלים שהוכיחו את עצמם!

בשנה האחרונה, על רקע המלחמה בעזה, ניכרה עלייה מסוימת בעוינות כלפי ערבים ומוסלמים בארה”ב. מגמה זו לא פסחה על תעשיות הבידור, התקשורת והמרחב הציבורי בכללותו. ערבים ומוסלמים אמריקאים רבים, שזכו להצלחה ולמעמד, מצאו עצמם לפתע מרגישים לא רצויים. חלקם התקשו להביע סולידריות עם העם הפלסטיני, ואחרים אף העדיפו לשתוק מחשש לאבד את ההישגים שעמלו עליהם בשנים האחרונות.

עם זאת, ולמרות הנטייה המובנית של תעשיות הבידור האמריקאיות ושל תקשורת המיינסטרים לצדד בנרטיב הישראלי ולתמוך ב”בעלת הברית במזרח התיכון”, ניכרו גם קולות שביקשו לאתגר את הנרטיב. דוגמאות בולטות לכך כוללות את המונולוג של ראמי יוסף בתוכנית המערכונים המוערכת “סאטרדיי נייט לייב”, שבו קרא לשחרור העם הפלסטיני וזכה למחיאות כפיים מהקהל, וכן את המונולוג של הסטנדאפיסט המוסלמי-אמריקאי דייב שאפל, שסיים את דבריו – שזכו לכמעט 10 מיליון צפיות ביוטיוב – בקריאה לנשיא החדש, דונלד טראמפ, להפגין אמפתיה כלפי העם הפלסטיני. המסקנה היא שגם בזמנים קשים ומאתגרים אמנים, שחקנים, יוצרים וסטנדאפיסטים ערבים ומוסלמים עדיין מצליחים להגיע למיינסטרים.

אמנם הדרך עדיין ארוכה, ואנחנו רחוקים שנות אור מלהגיע למצב שבו הייצוג השלילי נעלם מהמסך, או למצב שבו יש עוד רבים כמו ראמי יוסף ומו עאמר שמגיעים לפסגות, ובהחלט עדיין בולט החיסרון בייצוג נשים ערביות או מוסלמיות בתפקידים ראשיים, אך אי אפשר לא לראות את ההצלחות ואת השינויים לטובה. רבולוציה - עוד לא, אבל אבולוציה - בהחלט כן.