אין פרטנר בצד הישראלי

בשעות הקטנות של ליל אמש, בעודי מעשן בשרשרת מול מסך הטלוויזיה וצופה במסיבת העיתונאים שנערכה בבית הלבן בארצות הברית, לא התאפקתי, והתפקעתי מצחוק על המחזה ההזייתי שראיתי לנגד עיני. בשלב מסוים הערתי את הכלבה שלי. אולי היא תצליח להבין ותסברי לי את המחזה הביזארי.

לאחר זמן מה, הצלחתי להרגיע את עצמי במחשבה שהדברים שהושמעו במסיבת העיתונאים לבטח יחוללו רעידת אדמה בקרב הציבור הישראלי. שכנעתי את עצמי שרבבות יצאו להפגין, ישטפו את הרחובות ויסרבו להפקיד את גורלם וגורל ילדיהם בידי בריון נרקיסיסטי ומגלומן מושחת נגדו הוצא צו-מעצר בינלאומי. עוד שכנעתי את עצמי שעשרות טורים ומאמרי דעה של אינטלקטואלים ועיתונאים יציפו את העיתונים ויצהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהפתרון לבעיית עזה – או לשאלת עזה –  אינו "הפתרון הסופי", ושהמענה הראוי לאזרחים האומללים בעזה אינו העמסתם במשאיות אל מעבר לגבול. מנהיגים מהזירה הפוליטית והאזרחית יקומו לבטח ויגידו את הדבר הפשוט: אי אפשר להעלים שבעה מיליון אנשים, שני עמים חיים פה.

כנראה שזה היה רק חלום באספמיה! התעוררתי לחלום בלהות בו אינטלקטואלים יהודים מפלרטטים עם רעיון הטיהור האתני ותוהים אם "עזיבה מרצון" הוא לא הפתרון המוסרי ביותר מבין כל הפתרונות האחרים. ראיתי בבוקר עיתונאים מהתקשורת הישראלית המדווחים בעיניים נוצצות, בהתרגשות של ילד בן ארבע, "זה אפשרי, עם חסמים בדרך, אבל בהחלט אפשרי". מאות אלפים כבר חולמים על טיול משפחתי לדיסנילנד עזה, ועל חופשה "הכל כלול" בהילטון רפיח.

לא פעם נאמר לי שאני תמים. אולם, אני מוכרח להודות כי הפעם תדהמה הכתה בי לנוכח התגובות במחנה הציוני הליברלי, או מצד כל מי שמגדיר את עצמו כאופוזיציה. בחינת רעיון הטרנספר והטיהור האתני כאופציה המונחת על השולחן, והניסיון לעטוף פשעי מלחמה בטיעונים רציונליים ומוסריים, וההיסחפות אחרי הזייתם של שני גברים שמזמן איבדו כל קשר עם המציאות הותירו אותי ללא מילים, ומעלה אצלי, אצלינו, שאלות קשות בדבר קיומו של פרטנר בצד השני. 

עם התמשכות המלחמה והשינוי המתגבר בדעת הקהל העולמית אל מול הזוועות בעזה,רבים ניסו להסביר את הדחף לנקם שהתפרץ בתחילת המלחמה והצ'ק הפתוח שניתן לחיילי הצבא הישראלי לעשות ככל העולה על רוחם בעזה, שמדובר בתופעות שוליות וחולפות. 

המשך זרימת הראיות לביצוע פשעי מלחמה בשיטתיות ובקנה מידה נרחב לא מונע מאותם צדקנים במחנה הליברלי לטעון לאנטישמיות נגד כל מי שמנסה לעצור את מכונת המלחמה הישראלית.

היום, לאחר 14 חודשים שבהם הפך הצבא הישראלי את עזה לעיי חורבות, ואת חייהם ובתיהם של  מאות אלפי עזתיים לערימת עפר, המוח הישראלי מושקע כעת במחקר ופיתוח לניצול מיטבי של השטח בעזה, תוך כדי מציאת פתרון הולם לשני מליון אנשים כאלו מדובר "בפסולת אנושית" שמזהמת את סביבת המדינה היהודית ומאיימת על תושביה.

אין ספק כי השביעי באוקטובר הוא אירוע מכונן. כל מה שבא אחריו אינו דומה לדבר ממה שהכרנו לפני כן. אולם, התגובות להצהרת טראמפ, ובחינת הטיהור האתני כאופציה ריאלית, והפלירטוט עם אפשרות העלמת שני מיליון אנשים של אנשים המנויים על המחנה הלבראלי, עשויים להיות שלב חדש בתהליך השינוי הרדיקלי העובר על הפוליטיקה והחברה הישראלית. שינוי רדיקלי זה לא מסמן רק את היעלמותו הסופית של מחנה השלום הישראלי, אלא היעדר כל בסיס שממנו יהיה ניתן להתחיל את הדיון בעתיד. 

כאשר מבחינת הצד הישראלי, הצד הפלסטיני אינו קיים, או לא קיים בינתיים, עד "שיעזוב מרצון". 

אמל עוראבי הוא משפטן ופעיל זכויות אדם ומגיש פודקאסט סברה