"מאחלת לך שתתפכחי"

בבוקר אחד לפני כשבועיים, התעוררתי בארצות הברית, שם אני מתגוררת בשנה האחרונה, לדיווחים ששטפו את ערוצי החדשות והרשתות החברתיות על כך שהצבא הישראלי הפציץ את בית הספר 'אל-תאבעין' בעזה. על פי הדיווחים, ההפצצה הביאה למותם של יותר ממאה בני אדם ולעשרות פצועים. כמובן, סיקור האירוע בתקשורת הישראלית היה שונה במקצת; "פגיעה מדויקת במחבלים אשר שהו בתוך מתחם בית הספר," נאמר בטלוויזיה.

כמי שעוקבת אחרי המתרחש בעזה דרך עיתונאים ואזרחים עזתים הנמצאים בלב התופת, גיחכתי לעצמי. לפתע, נשטפתי בתחושת חוסר האונים המלווה אותי מאז תחילת המלחמה – אין ביכולתי לעשות דבר כדי להציל את בני עמי. לכן, עשיתי מה שחסרי אונים שכמוני עושים – שיתפתי סטורי וכתבתי באנגלית:
“Israeli forces slaughtered people while they were seeking refuge inside a school. Ten months of genocide have still not satisfied their thirst for violence.”

 
הסטורי הזה, כנראה, היה הקש ששבר את גב הגמל, כאשר "הגמל" הנמשל הוא עמיתה ישראלית לשעבר מתקופת עבודתי בתאגיד השידור הציבורי. לאחר שהעמיתה חזרה על סיסמאות ששמעתי רבות והפכו לקלאסיקה של ממש, היא המליצה לי "להתפכח" (מילת קסם חדשה!), ולבסוף הפטירה איחולים לבריאות והוסיפה: "שישללו לך ולמשפחתך את האזרחות אם לא תתפכחו." המשפט האחרון הבהיל את בני משפחתי, שלחצו עליי למחוק את הסטורי. למרות התנגדותי הראשונית, מחקתי את הסטורי לאחר שכנועים עיקשים מצד אמי, שמנתה עשרות דוגמאות של אנשים שנעצרו בגלל פרסום סטורי בחשבונם האישי ברשתות החברתיות.

האיחולים להתפכחות הטרידו אותי, לא הצלחתי להכיל את הטון המתנשא ותחושת העליונות שחשה עמיתתי לשעבר. כיצד אנשים הלוקים בעיוורון פוליטי וגיאופוליטי מרשים לעצמם לשלוח אותי "להתפכח"? תחושת המועקה שחוויתי ממילה טריוויאלית שכזו דחקה בי לחפש את המשמעות של מה שנקרא "שמאלנים" בישראל, אשר מעידים על עצמם אחרי השביעי לאוקטובר שהם "התפכחו". בעיניי, רבים מאלה שהציגו עצמם כשמאלנים עשו זאת ממניעים אנוכיים וליברליים גרידא, כשהם נהנים מאשליה עצמית של נאורות, ומעולם לא החזיקו ממש באמונה עמוקה בעקרונות המתנגדים לכיבוש. עבור חלק מהליברלים, עמדותיהם השמאלניות הן אידיאולוגיה שטחית שנועדה להצטייר כמוסרית ונאורה בעיני המחזיקים בה, ומסתבר שהאידיאולוגיה הזו גמישה, עד לא קיימת, ברגע האמת.

לאחר השביעי באוקטובר, ישראלים רואים בפלסטינים, בכל פלסטיני באשר הוא, איום קיומי ישיר. אנשים שבעבר תמכו בשיח פתוח ומכיל והיו מוכנים להקשיב לדעותיי הליברליות – במיוחד כשהן התריסו נגד החברה הערבית שאליה אני משתייכת – החלו לשלול קולות שלא התאימו לציפיותיהם.

המציאות השתנתה, ו"המלחמה הכי צודקת בעולם" הצדיקה כל פעולה, פגיעה או סבל, תוך התעלמות מוחלטת ממציאות שבה הצבא פוגע בנשים, ילדים ואזרחים חפים מפשע. האנשים שגינו בעבר את הכיבוש מצדיקים כעת, באולפני הטלוויזיה, את האלימות, ומכנים זאת "התפכחות."

ברמה האישית, המלחמה הזו מעוררת אצלי תחושת ניכור, משום שרוב הישראלים אינם באמת מעוניינים להקשיב לקולות אחרים ותומכים בפשעים מחרידים. הם משתיקים כל מי שמעז להציג עמדה שונה, ומצליחים בזאת כי הם נמצאים בעמדת הכוח הפוליטי והדמוגרי. למרות תחושת הפחד והמתח המלווה את החברה הפלסטינית בישראל בימים שכן היא שוברת את חומות הדעות הקדומות ומזמינה את הישראלים לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת. אולי כך נוכל לסייע בתהליך ההתפכחות של החברה הישראלית.