כשהמדינה פוחדת מאומנות

בשנתיים האחרונות, לנוכח המלחמה בעזה וההשלכות הפוליטיות הנלוות לה, גובר והולך המאבק החברתי והפוליטי של אומנים פלסטיניים אזרחי ישראל. רבים מהם נוכחים לגלות כי זהותם התרבותית, הלאומית והפוליטית – עצם היותם – נתפסת לא אחת כאיום בפני עצמו. ביטויי יצירתם, העמדות שהם משמיעים והנרטיבים שהם מבקשים לחשוף, הופכים למוקד התקפה ישירה מצד זרועות השלטון – ממשלה, משטרה ומוסדות ציבור – ולעיתים גם מצד הציבור הרחב.

אין מדובר רק בהתנכלות ליחידים, אלא בביטוי מובהק למאבק העמוק והמתמשך של הפלסטינים אזרחי ישראל על זכותם לקיום תרבותי ופוליטי עצמאי, מוכר ולגיטימי. לאחרונה הדברים קיבלו תהודה ציבורית רחבה: ביטול הופעותיו של הקומיקאי נדאל בדארנה בנצרת, מסע ההשתקה המתמשך נגד הזמרת וחוקרת המוח דלאל אבו-אמנה, מעצרה של השחקנית מייסא עבד אלהאדי ורדיפתו של הראפר והמשורר תאמר נפאר – הם רק חלק ממארג רחב של ניסיונות להצר את צעדיהם של יוצרים פלסטיניים, אשר תעוזתם לומר את דברם בגאון וללא התנצלות היא כשלעצמה אקט פוליטי חתרני.

הסיבה המרכזית לרדיפת אומנים פלסטיניים נעוצה בכך שהשלטון תופס אותם כגורם מערער ומאיים על הסדר הפוליטי והחברתי הקיים. כאשר יוצרים פלסטיניים בוחרים לעסוק בכיבוש, באפליה, בגזענות ממוסדת או בזכויות העם הפלסטיני – אין הם מסתפקים בהבעה אומנותית גרידא; הם מבקשים להוציא לאור את אשר הוסתר, לחשוף את אשר הודחק ולהאיר באור ישיר מציאויות, שהשיח הציבורי בישראל נוטה להכחיש או להדחיק. החצנה זו של כאבם הקולקטיבי ושל מציאות החיים תחת דיכוי שיטתי נתפסת כאיום על הנרטיב ההגמוני, משום שהיא מנכיחה אמת שלא נוח להתמודד עימה – אמת שיש בכוחה לערער את המבנים, שעליהם מושתתת ההוויה הפוליטית הישראלית.

על כן, חשוב להכיר בעומק ההשלכות של דיכוי חופש הביטוי האומנותי. אומן אינו רק מי שמביע עמדה, אלא מי שמעניק לה צורה, רגש ומשמעות. בדרכו – בין אם היא הומוריסטית, סאטירית, פיוטית או רגשית – האומן יוצר גשר חיוני בין האישי לפוליטי, בין זיכרון היסטורי למציאות יומיומית, בין חוויה פרטית לבין שאלות ציבוריות. רדיפת האומן אינה עניין פרסונלי בלבד – זו מתקפה על עצם האפשרות לקיים שיח חופשי, ביקורתי, כואב אך חיוני, וכאשר קולות אלה מושתקים, לא רק האומן נעלם מן הבמה, אלא גם השאלות הקשות שהוא מעלה נדחקות אל השוליים, כאילו אפשר להעלים את המציאות עצמה.

רבות הסיבות לרדיפה

רדיפת אומנים פלסטיניים בידי השלטון נובעת מהחשש העמוק, שמא תופעל אומנותם ככלי תרבותי חתרני, המסוגל לערער את יסודות הסדר החברתי והפוליטי בישראל. לא מדובר כאן רק בהסתייגות מהבעת עמדה פוליטית במסגרת אומנותית, אלא בהבנה של כוחה הרדיקלי של האומנות לעצב תודעה, לעורר מחלוקת ולהרחיב את גבולות השיח הציבורי.

כאשר אומן מבקר מדיניות ממשלתית או מעלה שאלות הנוגעות לכיבוש, לאפליה או לזהות לאומית, הוא אינו מסתפק בהפצת רעיונות מופשטים; הוא מפעיל מנגנון חברתי של ממש – מגייס קהלים, יוצר תהודה ומשמש כזרז לדיון ציבורי. השפעתו חורגת מתחום היצירה אל מרחבים של פעולה פוליטית, ומכאן תחושת האיום שמחוללים דבריו או יצירותיו בקרב מוקדי הכוח.

בעבור השלטון אומנים המשתייכים לקבוצת מיעוט לאומי – ובפרט האומנים הפלסטיניים – אינם נתפסים כקולות שוליים, אלא כביטוי מובהק של תודעה לאומית קולקטיבית. קולם האישי נטען במשמעות פוליטית רחבה, אשר מערערת את הנחות היסוד של מדינת הלאום, וככזו נתפסת כמאיימת במיוחד. לפיכך, דיכוי הקול האומנותי אינו נובע רק מן התכנים עצמם, אלא מהפוטנציאל הטמון בהם להניע שינוי ולהציע סדר אחר.

כאשר המדינה רודפת אומנים פלסטיניים ומטילה עליהם איום מתמשך, אין היא מסתפקת בהשתקת קולו של מיעוט לאומי – היא משגרת מסר ברור וחד לכלל האוכלוסייה: ערעור על מדיניות השלטון עלול לגבות מחיר כבד. הפגיעה בביטוי הפוליטי של קבוצה מוחלשת היא אינה אירוע נקודתי בלבד, אלא שלב נוסף במסלול מדורג של שחיקת זכויות האדם והחירויות הדמוקרטיות. לא מדובר רק בפגיעה באומן הבודד או בחברה הפלסטינית בישראל, אלא בכשל מוסרי וציבורי, שמערער את יסודותיה של חברה חופשית ומגוונת.

צמצום חופש הביטוי של אומנים פלסטיניים אינו מבודד מן ההקשר הרחב יותר – הוא נוגע בלב ליבה של החברה כולה. ככל שמצטמצם המרחב להביע דעה חתרנית, ביקורתית או לא נוחה לאוזן – כך גובר החשש, וכך מתרחבת ההשתקה. מה שמתחיל בהשתקה של מיעוט, עלול להפוך במהרה למדיניות, שתוחמת את גבולות המחשבה הלגיטימית עבור הכלל. בהיעדר קולות מגוונים ובהיעדר אומץ ציבורי להתנגד לעוול הולכת ומתחזקת תרבות של פחד, ציות ושתיקה – שתיקה שאינה רק תוצאה של דיכוי, אלא גם תנאי לקיומו.

רע'דה עואד - עורכת דין ופעילת זכויות אדם