כדור נורה, והמערכת שותקת

ביולי 2022, נורתה למוות רבאב אבו סיאם, מורה ואם לילדים, בפתח בית הוריה בלוד. תיק הרצח, כמו רבים אחרים, אינו מפוענח עד היום.

תוך כדי התחקיר שביצעתי בהכנה לכתבה הזו, הבנתי שאחוז הנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל שנרצחות בנשק חם עולה באופן רציף בשנים האחרונות. תיקים של רצח נשים כלל אינם מפוענחים, ולכן רצח נשים בנשק חם הפך לתופעה רחבה, שקטה ומסוכנת בקרב החברה הערבית הפלסטינית בישראל.

האלימות החמושה איננה תוצאה ישירה של אנרכיה, אלא תולדה של מחדלי המדינה הממושכים והעדר מדיניות אפקטיבית למיגור תופעה זו. אחד ההיבטים החמורים ביותר לכך הוא הקשר ההרסני בין מה שמכונה "נשק מורשה" – נשק המוענק לאזרחים, מאבטחים או גורמי ביטחון אחרים – לבין "נשק בלתי חוקי" המסתובב ברחובות היישובים הערבים ומזין את הפשיעה. על פי המעקב שמבצעת קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", מאות כלי ירייה נגנבים מדי שנה ממאגרים חוקיים על ידי גורמים פליליים או מתווכים, ובאופן כמעט טבעי, מוצאים את דרכם לידיים עברייניות. לכן, ההבחנה בין "נשק טוב" ל־"נשק רע" היא אשליה. בפועל, מדובר באותו נשק בדיוק – נשק שמקורו חוקי ומשמש למטרות קטלניות.

נשים הן הקורבנות השקופים של המציאות הזו. כ־36% מהנשים שנרצחו בישראל בשנת 2023 היו פלסטיניות אזרחיות המדינה – אף ששיעורן באוכלוסייה נמוך בהרבה: רק כ־9% מהאוכלוסייה בישראל הן נשים ערביות. למרות שרבות מהקורבנות נורו למוות, המשטרה סיווגה את כלי הרצח כ־"נשק לא מזוהה", אלא שבמקרים רבים, מקור כלי הרצח ידוע: נשק שהיה ברשות בן זוג, בן משפחה או שכן, שהפך לכלי שליטה ואיום זמן רב לפני הרצח עצמו.

המוות הפיזי הוא רק השלב האחרון. מחקרים בארה"ב מחזקים את ההיגיון הפשוט שעל פיו עצם הימצאות נשק בבית – גם אם אינו יורה – מייצרת תחושת פחד ושיתוק המעצימה את הקושי לבקש עזרה, ומזינה דפוסים של שליטה וכפייה. לא מעט נשים מספרות שהן אינן מדווחות על אלימות, לא פונות למקלט, ולא עוזבות את בן הזוג משום שהן יודעות שבחזקת האיש העומד מולן יש כלי ירייה. האיום המוחשי על חייהן מוחק כל תקווה ליציאה ממעגל האלימות.

מול המציאות הזו, המדינה לא רק שותקת, אלא גם מטייחת. המשטרה אינה מקיימת חקירות מעמיקות, ולא מפרסמת נתונים מדויקים אודות מקורות כלי הנשק המשמשים באירועי ירי. בהעדר פרסום ושקיפות, נמנע מהציבור לקיים דיון מעמיק אודות אחריות המערכת. המשמעות היא חסימת האפשרות לעצב מדיניות מתוקנת שתציב את בטחון הנשים במרכז.

הפתרונות ידועים, יש להקשיח את תנאי הענקת רישיון לנשק, בפרט לבעלי עבר של אלימות במשפחה או בעיות נפשיות, ולפקח באופן הדוק על כלי הנשק הנמצאים ברשות אזרחים וחברות אבטחה – כולל בדיקות תקופתיות קפדניות. בנוסף, קיים צורך דחוף למעבר לאכיפה משמעותית נגד החזקת כלי נשק בלתי חוקיים. החקירה והאכיפה חייבות לכלול את המשתמשים בכלי ירייה ואת הגורמים המעבירים או מוכרים כלי נשק, וגם כל מי שמעלים עין. מעל הכול, יש לדרוש שקיפות מלאה מצד המשטרה ומשרדי הממשלה, לרבות איסוף סדור ופרסום תקופתי של נתונים אודות מקרי רצח, מקורות הנשק, והקשרים בין הנשק החוקי והבלתי חוקי. זהו תנאי בסיס לפעולה משמעותית לשינוי.

היבט חשוב נוסף הוא האחריות החברתית למאבק נגד הפצת כלי ירייה. על מוסדות החברה האזרחית בקהילות הערביות, ובחברה הכללית, לתמוך בארגוני נשים, ולשלב נציגות נשית בתהליכי קבלת החלטות, במיוחד בכל הנוגע למדיניות וחלוקת משאבים. אין עוד מקום למדיניות שנקבעת עבור נשים – בלי השתתפות של נשים! המציאות מוכיחה פעם אחר פעם שנשים משלמות מחיר כבד על הפשיעה החמושה בחברה הערבית. יש להפסיק להתעלם מהקול שלהן.

המציאות שבה נשים חיות בפחד מתמיד, לא רק מהגבר העומד מולן, אלא מהאקדח שבידו, אינה גזירת גורל. היא תוצאה של מדיניות, ולכן היא גם ניתנת לשינוי. אני קוראת לכל אזרחית ואזרח לדרוש מהמערכת אחריות, לשאול שאלות, ולהצטרף למאבק הציבורי הרחב שמציב את ביטחון הנשים בראש סדר העדיפויות.

 פידאא שחאדה, חברת מועצה לשעבר בעיריית לוד, ממקימות תנועת השפעה לקידום מנהיגות מקומית נגד פשיעה בערים המעורבות