מוּעֲתָק
חמישים שנה חלפו מאז אותו יום, 30 במרץ 1976, שבו התרחשו מאורעות מכוננים בתולדות החברה הפלסטינית בישראל. חמישים שנה מאז שהחברה פלסטינית בישראל התאחדה ואמרה: לא להפקעת האדמות. ההפקעות לא התחילו ב-1976 ולא פסקו עד היום אולם יום האדמה היה רגע בו המחאה נגד גזל האדמות הגיעה לשיא סמלי. ביום ההוא, לראשונה מאז נכבת 1948, התאגדו הפלסטינים אזרחי ישראל במחאה של ממש: שביתה כללית, הפגנות רחבות, ונפגעים שנפלו. אחרי הטראומה של הנכבה והדיכוי של שנות הממשל הצבאי, החברה הראתה את כוחה להתארגן ואת הקשר שלה לאדמת המולדת למרות כל נסיונות העקירה וההשכחה.
מתוך כאב ומתוך עמידה, נולד סמל.
יום האדמה הפך לביטוי חד וצלול של כוחה והתנגדותה הנחרצת של החברה הפלסטינית בישראל , קול שמסרב להיות מושתק, זהות שמסרבת להימחק.
הלוואי שניתן היה לכתוב על היום כזיכרון בלבד, כמעמד היסטורי שסיים את תפקידו. אך המציאות הפוליטית אינה מאפשרת זאת. המדינה שסברה כי היא שולטת באזרחיה הערבים גילתה, דווקא ביום הזה, שהם פלסטינים יותר מאי פעם – וממשיכה לגלות זאת בכל שנה מחדש מאז. הפקעת האדמות לא פסקה – היא רק לבשה צורות חדשות והתפשטה לאזורים נוספים: בשטחים הכבושים מאז 1967, ועד מלחמת ההשמדה המתחוללת מזה שנתיים וחצי בעזה.
לכן החלטנו בסַבְּרָה לפרסם את הפרויקט: "יום האדמה — 50 שנה אחרי".
פרויקט שמבקש לדבר שוב, ובקול רם, על דפוס מתמשך: יחסה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים. לבחון כיצד הפך יום אחד לסמל – לא רק עבור הפלסטינים בישראל, אלא עבור הפלסטינים בכל רחבי העולם. ביקשנו להקשיב לאנשים שחיו את היום הזה בגופם. לחקור כיצד הפך ליום האדמה למקור השראה לאמנים ויוצרים פלסטינים לאורך הדורות, לתת במה לאלה שאיבדו את יקיריהם בו, ולשאול כיצד הם נושאים את היום הזה בתוכם, עד היום.
מרים פרח
עורכת ראשית
