מדינת ג'ינגיס חאן: ישראל בעימות חסר תקדים עם העולם הנוצרי

לפני שבועיים פרסם מרכז רוסינג את הדוח השנתי שלו על תקיפות נגד נוצרים בישראל ובמזרח ירושלים, והנתונים בו מצביעים על החמרה קטסטרופלית לעומת השנה הקודמת. לפי הדוח, בשנת 2025 נרשמה עלייה של 48% בהתקפות על כנסיות, מנזרים ומוסדות נוצריים. בסך הכול תועדו במהלך השנה 155 מקרים של אלימות, הטרדות, ונדליזם והתנכלויות נגד נוצרים. מתוך אלה, 61 מקרים היו תקיפות פיזיות שכללו יריקות, ריסוס בגז פלפל והכאות; 52 מקרים כללו פגיעה בכנסיות וברכוש נוצרי, בהם גרפיטי, הסגת גבול, השחתת פסלים, יידוי אבנים, השלכת אשפה והצתות; 28 מקרים הוגדרו כהטרדות, לרבות קללות, מחאות נגד התכנסויות נוצריות ותעמולה אנטי־נוצרית; וב־14 מקרים נוספים תועדה השחתה של שלטים ומרחבים ציבוריים.

מדובר רק במקרים שתועדו, כך שהמספר האמיתי עלול להיות גבוה יותר. הדוח עוסק רק בשטחי ישראל ובמזרח ירושלים. הוא אינו כולל אזורים כמו טייבה ושאר חלקי הגדה המערבית, אף שגם שם נוצרים פלסטינים – כמו פלסטינים אחרים – חשופים לאלימות, התנכלויות ורדיפה כמעט יום־יומית. במקומות רבים בגדה נדמה כי מספר המקרים אף גבוה יותר מזה שנרשם בתוך ישראל עצמה, אך חלק גדול מהם כלל אינו זוכה לתיעוד, לסיקור או להתעניינות בינלאומית.

בתחילת פברואר פרסמנו בסברה תחקיר על רדיפת הנוצרים הפלסטינים בישראל ועל הפער ההולך ומעמיק בין הדימוי שישראל מבקשת לשווק לעולם לבין המציאות היומיומית של הקהילות הנוצריות המקומיות. מאז חלפו רק קצת יותר מחודשיים, אך נדמה שכבר אי אפשר להדביק את קצב ההידרדרות. מה שנראה אז כרצף של תקריות נקודתיות — יריקות, קללות, תקיפות, פגיעות בכנסיות והתנכלויות לאנשי דת — הולך ומצטבר לכדי תמונה רחבה, חמורה ומדאיגה בהרבה: אלימות גוברת בשטח, לצד צעדים ופעולות של הרשויות הישראליות, אשר מציגים את מערך ההסברה הישראלי כשקרי, מנותק מן המציאות וחסר כל יכולת להתמודד עם הזעם ההולך ומצטבר, בעוד שמדינת ישראל, בהובלת הממשלה הנוכחית, נגררת בהדרגה לעימות גלוי מול העולם הנוצרי כולו.

זה בולט בדוח של מרכז רוסינג, אבל גם במספר תקריות, במיוחד בשבועות האחרונים, שבהן הרשויות הישראליות וראש הממשלה עצמו פעלו באופנים שעוררו ביקורת חריפה וכעס רב ברחבי העולם הנוצרי. 

המציאות ממוטטת את ההסברה

בחודשים האחרונים, ובמיוחד מאז פרסום התחקיר, הקדיש העיתונאי האמריקאי הפופולרי טאקר קרלסון מספר ראיונות ותוכניות לנושא היחס של ישראל לנוצרים המקומיים ולמדיניות האלימות והרדיפה המתמשכת כלפיהם. בין היתר, הוא אף ראיין את שגריר ארצות הברית מייק האקבי, אחד הפוליטיקאים האוונגליסטים הפרו־ישראליים ביותר בארצות הברית, המזוהה במשך שנים עם תמיכה בלתי מסויגת בישראל, כאשר נושא היחס לנוצרים בארץ בלט כאחד מתוך כמה נושאים מדיניים שעוררו סערה בעקבות הראיון.

החשיפה הזו הביאה את הסוגיה לקהל של מיליונים בארצות הברית ובשאר העולם, ויצרה עבור ישראל מבוכה ציבורית חסרת תקדים דווקא בקרב הימין הנוצרי השמרני  – אחד המחנות שנחשבו במשך שנים לבסיס התמיכה הנאמן ביותר שלה. זה קורה בזמן שסקרים עדכניים בארצות הברית מצביעים על כך שגם בקרב צעירים שמרנים ומצביעי ימין נרשמת שחיקה משמעותית בתמיכה בישראל, ובחלק מן הסקרים אף ניכרת לראשונה אי-פעם נטייה ברורה יותר לטובת הפלסטינים מאשר לטובת ישראל.

השינוי הזה בדעת הקהל הזו כבר היה בעיצומו כשראש הממשלה בנימין נתניהו בחר, בהתייחסות למלחמה שפתח מול איראן, לצטט את ההיסטוריון ויל דוראנט ולקבוע כי : “ישוע המשיח אינו נהנה משום יתרון על פני ג׳ינגיס חאן”. הסערה הייתה מיידית. כלי תקשורת, פרשנים, אנשי דת ומשפיעני רשת מתחו ביקורת חריפה על הדברים.

"הכוח מעל הכול"

בעיני רבים, מעבר לאמירתו האומללה של נתניהו, הוא חשף באופן גלוי תפיסת עולמו שלפיה “הכוח מעל הכול”, המציגה את ג׳ינגיס חאן כדמות אפקטיבית יותר מן האתיקה הנוצרית. אמנם נתניהו ניסה לאחר מכן להבהיר כי לא התכוון לפגוע בישוע או בנוצרים, ומיהר לכתוב כי “לא הייתה כל כוונה להעליב”, אבל עבור רוב הנוצרים ברחבי העולם, עצם ההשוואה בין ישוע לבין אחד הכובשים האכזריים וההרסניים ביותר בהיסטוריה נתפסה לא רק כאמירה פוליטית אומללה, אלא כעלבון עמוק וכאישור נוסף להשקפת עולם שלפיה כוח ואלימות חשובים יותר מכל מוסר, חמלה או אמונה.

"ההבהרה" של נתניהו הגיעה מאוחר מדי. שכן הבעיה לא הייתה רק בניסוח, אלא במה שהאמירה חשפה על חברה חולנית שכמעט ולא נותר בה מקום לשפה של מוסר, קדושה ודו־קיום. האמירה הציגה שוב את ישראל כחברה שהשפה הדומיננטית בה היא שפה של אכזריות, כוח, הרתעה, מלחמה ועליונות. השומעים גם צופים בהתרחשויות בשטח ושואלים את עצמם: למה אפשר לצפות ממדינה שבכיריה שבים ומדגישים פעם אחר פעם כי החוק הבינלאומי כלל אינו חל עליה?

שבוע וקצת אחרי האמירה האומללה של נתניהו, וישראל הכניסה את עצמה שוב ללב סערה בינלאומית חריפה עוד יותר ובעימות ישיר מול העולם הנוצרי. ב־29 במרץ, יום ראשון של הדקלים, מנעה משטרת ירושלים מן הפטריארך הלטיני של ירושלים, הקרדינל פיירבטיסטה פיצבאלה, להיכנס אל כנסיית הקבר כדי לקיים את תפילת החג. לראשונה זה מאות שנים, ראשי הכנסייה לא הורשו להשתתף בתפילת יום ראשון של הדקלים במקום הקדוש ביותר לנצרות.

רבים בתקשורת הישראלית נכנסו מיד, כמנהגם, למסע הצדקה כמעט אוטומטי של ההחלטה, בטענה שמדובר היה במהלך שנועד “להגן” על הפטריארך ולשמור על הנחיות הביטחון. אלא שהטענה הזו התקבלה בעולם הנוצרי בזלזול ובכעס. לפי דיווחי הכנסייה עצמה, הפטריארך הגיע לכנסיה ללא כל תהלוכה, ללא אירוע המוני וללא כל חריגה מן ההנחיות, כשהוא מלווה במספר מצומצם מאוד של אנשי דת. במקביל, מסעדות, קניונים ומוקדי תפילה יהודיים המשיכו לפעול כרגיל ואף לארח עשרות ומאות בני אדם. עבור נוצרים רבים בארץ ובעולם, היה קשה שלא לראות בכך מסר ברור: ההגבלות נאכפות באופן שונה כאשר מדובר בלא־יהודים.

הסערה הייתה מיידית. מנהיגים, ממשלות ואנשי ציבור ברחבי העולם גינו בחריפות את המהלך. נשיא צרפת עמנואל מקרון תקף את ההחלטה וקבע כי חופש הפולחן בירושלים חייב להיות מובטח לכל הדתות, בעוד ראש ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני הגדירה את המהלך כפגיעה חמורה במאמינים. 

הביטוי אולי הבולט ביותר לעומק המשבר היה העובדה שגם פוליטיקאים אמריקאים שנחשבו במשך שנים ל"ציונים עד המוות" החלו למתוח ביקורת פומבית על ישראל. אפילו הסנאטור טד קרוז, הנחשב לאחד הגורמים הפרו־ישראליים ביותר בוושינגטון, קבע כי שיקולי ביטחון אינם יכולים להצדיק את מניעת כניסתו של הפטריארך לכנסיית הקבר. גם השגריר האקבי תקף את ההחלטה וטען כי מדובר בצעד בלתי מידתי וחסר הצדקה.

ושוב, כהרגלו, ניסה נתניהו "לתקן" את הרושם רק לאחר שהסערה כבר התפשטה בעולם. גם הפעם התגובה הגיעה מאוחר מדי, לאחר שהתמונות כבר הופצו, הכותרות כבר נכתבו והנזק כבר נצרב בתודעה. 

במיתולוגיה היוונית סופר על קללתו של המלך מידאס, שכל דבר שנגע בו הפך לזהב. אך בפוליטיקה הישראלית נדמה שהמלך הוא זה שמטיל קללה על העם כולו: כל דבר שנתניהו נוגע בו הופך למשבר, כל אמירה הופכת לסערה בינלאומית, וכל ניסיון “לתקן” את הנזק חושף עד כמה הממשלה הנוכחית אימצה תפיסת עולם עוינת כלפי כל מי שאינו מתאים לגרסה הצרה, הלאומנית והמשיחית שהיא מבקשת לכפות. ככל ששותפיו הקואליציוניים של נתניהו מקצינים יותר ביחסם לנוצרים, למוסלמים ואף ליהודים שאינם מיישרים קו, כך הולכת ישראל ומאבדת גם את שאריות היכולת להציג את עצמה כמדינה דמוקרטית המכבדת חופש דת או זכויות בסיסיות עבור אזרחיה.

פני הדור כפני הערפד

יש לתת את הקרדיט למדינה שלא מצליחה פעם אחר פעם לנהוג באופן אנושי, ששוב ושוב מתעלה על עצמה ברמת ההתנכלות והאכזריות. כך היה גם בשבת האחרונה, שבה ישראל שוב הציגה בפומבי דפוס של התעמרות והשפלה סביב חג הפסחא. לאחר כניסת הפסקת האש וההפוגה הזמנית נוצר לרגע מרחב קטן של נשימה עבור הנוצרים, כאשר יכלו סוף סוף לקיים את טקס האש הקדושה בכנסיית הקבר.

התקשורת הישראלית כמובן מיהרה להציג את האירוע כהוכחה לחופש הדת שישראל מעניקה לנוצרים, אך בשאר העולם נראו התמונות בצורה אחרת לגמרי. הסרטונים שהופצו ברשתות הראו שוב שוטרים דוחפים, חוסמים, מכים ומגבילים את תנועת החוגגים, בדיוק כפי שקורה פעם אחר פעם סביב החגים הנוצריים בירושלים. גם השנה הצליחה ישראל להפוך את החג החשוב ביותר עבור העולם הנוצרי לעוד זירה של עימות והשפלה. ושוב, מה שבישראל מנסים להציג כהצלחה הסברתית נתפס בשאר העולם כהוכחה נוספת לכך שהמדינה אינה מעוניינת לאפשר אפילו את קיומם של הטקסים הנוצריים הקדושים ביותר ללא אלימות, מגבלות וסערות, בעוד שמה שמנסים להסתיר מקרוב כבר גלוי לעיני העולם כולו.

כפי שערפד אינו מסוגל לראות את השתקפותו במראה, כך נראית חברה צמאת דם שאיבדה מזמן את היכולת להביט בעצמה. אולי משום שהמראה הפכה בלתי נסבלת, משום שכל מבט פנימה חושף מציאות שקשה מדי להכיר בה. בעוד שבעולם הולך ומצטבר זעם חסר תקדים, בתוך עולם הפנטזיות החולני של החברה הישראלית, כל השפלה הופכת ל"הישג", וכל ביקורת נתפסת כרדיפה ו"אנטישמיות". במקום להתמודד עם המציאות, חלקים רחבים בחברה הישראלית נסוגו אל תוך בועה של הכחשה, אל עולם מסוגר שמזין את עצמו בסיסמאות ושקרים. וככל שההשתקפות נעלמת, כך גובר גם הרעב: עוד כוח, עוד אלימות, עוד הרס. עד שנדמה כי לא מדובר עוד רק במשבר פוליטי או מוסרי, אלא בחברה שלמה השוקעת בהדרגה בתוך פסיכוזה קולקטיבית וממיתה על עצמה חורבן אדיר ממדים, כזה שכבר לא תישאר ממנו שום דרך חזרה.

(תמונת באנר: לואי בולס)