מוּעֲתָק
דבר העורכת
שני ציוני דרך נפגשים בחודש זה; שנה להקמת מגזין "סברה" – מגזין פלסטיני בשפה העברית, ורבע מאה להתקוממות אוקטובר 2000.
ההתקוממות שהייתה באוקטובר 2000, שנודעה גם בשם "אירועי אוקטובר", או בערבית "הָבֵּת אַל-אָקְצָא", נחרתה בזיכרון הפלסטינים אזרחי ישראל כאירוע מכונן ששינה לנצח את היחסים בינם ובין המדינה. אי לכך, וכדי לאפשר לקורא העברי להיחשף לעדויות ולאירועים שהשפיעו לבטח גם על יחסי האזרחים היהודים במדינה עם האזרחים הערבים, וכניסיון לאספקת כלים ומידע ממקור ראשון ומפרספקטיבה פלסטינית, מגזין סברה הכין תיק מיוחד אודות אירועי אוקטובר 2000, לזכר קורבנות ההתקוממות שהותירה צלקת בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני.
ביקורו המתגרה של אריאל שרון במסגד אל-אקצא עורר זעם גדול שהפך במהרה לגל מחאה בעולם הערבי והמוסלמי, וכמובן בשטחים שהיו דאז תחת שליטת הרשות הפלסטינית (עזה והגדה המערבית), אך גם בתוך מדינת ישראל. למרות שבמדינה שטוענת שהיא דמוקרטית זכות המחאה שמורה לאזרחים, התגובה של המשטרה וכוחות הביטחון הייתה בלתי פרופורציונלית, ואלימה במיוחד. המשטרה ירתה אש חיה לעבר מפגינים לא חמושים והרגה שלושה עשר מפגינים במוקדי מחאה שונים. כתוצאה מכך, נהרגו אסיל עאסלה, מוחמד ג'בארין, אחמד סיאם ג'בארין, ראמי ג'רה, איאד לואבּנה, עלא'א נסאר, עימאד ג'נאים, וליד אבו סאלח, מוסלח אבו ג'ראד, ראמז בושנאק, מוחמד ח'מאיסי, עומר עכּאוי וויסאם יזבכּ. השהידים הפכו לסמל התנגדות, ותזכורת לאיוולת הנוראה. עבור שלוש עשרה משפחות, הזמן עבר מלכת, והן עדיין נאבקות למען הכרה וצדק עד היום הזה.
אירועי אוקטובר לא היו רק נקודת מפנה מבחינה פוליטית, אלא הרגע של ההתעוררות הפלסטינית קולקטיבית, בה' הידיעה. ברגע הארור הזה, המציאות טפחה על האזרחים הפלסטינים ויחסיהם עם המדינה נתגלו כמזויפים. הם הבינו במהרה שהם רק במעמד של "אזרחים לכאורה", וכי הם הופקרו על ידי המדינה. הדם שנשפך ברחובות נצרת, סכנין, אום אל-פחם ויפו הוכיח להם, ללא צל של ספק, שעבורם אזרחות אינה מגן מפני עוול ורדיפה מצד המדינה.
25 שנה חלפו, והיחס של המדינה לאזרחיה רק הידרדר. כיום, בזמן המלחמה הארורה בעזה, פלסטינים וישראלים המעיזים להתנגד למלחמה מוצאים את עצמם נרדפים פוליטית. פיטורים, מעצרים, השתקה, ואלימות ממסדית – אמנם כלי הדיכוי מתחדשים, אך השיטה נשארת אותה שיטה. ההבדל היחיד הוא שהאזרחים הישראלים היהודים חווים כיום מקצת ממה שהאזרחים הערבים חווים במשך עשורים רבים ביחסיהם עם כוחות הביטחון והמדינה המוסדית.
דווקא עכשיו הכרחי להבין ולהפנים: מה שקרה עם האזרחים הפלסטינים לפני 25 שנה מעולם לא נעצר, אלא ממשיך להתרחש יום אחר יום תחת ממשלה המסרבת לשים קץ לשפיכות הדמים. יום הזיכרון הזה איננו רק ניסיון להנציח את העבר, אלא הוא קריאת השקמה, מראה לעתיד, ותזכורת שדרוש אומץ עצום כדי לשנות את המציאות.
בתיק "25 שנה להתקוממות אוקטובר: הפצע שלא הגליד " נחזור לאירועי העבר כדי לספר את הסיפורים, להשמיע את הקולות, ולזכור את שמות האנשים. רק זיכרון חי יכול לשמור על התקווה לשינוי. רק העזה להסתכלות אל העבר יכולה להאיר את הדרך קדימה.
מרים פרח - עורכת ראשית
