סבתא, אני והנכבה
כשבני משפחתי מתכנסים בבית סבא וסבתא בכל יום שישי, יש טקס אחד שלא השתנה עם השנים. אנחנו מתיישבים יחד סביב השולחן, מניחים בצד את מסכי הטלפונים, את החדשות ואת הרעשים שליוו אותנו לאורך השבוע, ונשאבים אל הסיפורים שסבתי מספרת. מאז ומתמיד משך אותי הניצוץ שהופיע בעיניה כשהחלה לדבר על ילדותה. "זאת סבתא מחיפה", נהגתי לומר כשהצגתי אותה לאחרים, אף ששורשי המשפחה נטועים עמוק באום אל־פחם. חיפה נותרה עבורה הרבה יותר ממקום מגורים לשעבר; היא הייתה זיכרון, חלום שלא התממש, ופצע שמעולם לא נסגר באמת.
נור דעדוש . 3 באוגוסט 2026
